שתף קטע נבחר

שבת אמיתית, של דוסים

איריס, כתבת ynet חילוניה למהדרין, יוצאת למסע אל עצמה ואל היהדות בכנס השליחות של חב"ד. בפרק האחרון בסדרה: שבת אצל מיקה ויוסי בברוקלין וגם: תשובה לשאלת מיליון הדולר - האם איריס "נפלה בשבי" וחוזרת בתשובה?

מה שהכי הפתיע אותי בשבת שביליתי אצל מיקה ויוסי בקראון הייטס, ברוקלין, היתה העובדה שצחקתי כל כך הרבה. צחקתי המון, צחוק בריא כזה, מכל הלב. משוחרר. והם צחקו איתי. הם והחברים שלהם. זה שהם אנשים סופר אינטלינגנטים זה לא מפתיע. ממש לא. אבל חוש הומור בריא, לעיתים ציני, ויכולת להבין את העולם שלי על הדקויות שלו, זה דבר שלא הייתי מוכנה אליו. וזה היכה אותי בהפתעה גמורה. 

 

הייתי בטוחה שסעודת השבת תהיה מורכבת (חוץ מהאוכל כמובן) מהרבה זמירות והרבה פרשנות תורנית. כאילו חיכיתי ש"ירביצו בי תורה" ביום הקדוש. פחדתי לעשות טעויות ולפשל, אבל מיקה הרגיעה אותי: "גם אם תעשי טעות זה לא נורא. את יכולה לצאת ולבוא מהבית כרצונך". מה פתאום? התחלחלתי. אני רוצה שבת אמיתית. של דוסים.  


חנה ואני (צילום: מיקה סופר) 

 

הפסקתי לעבוד לגמרי. החדר שלי הממוקם במרתף, הוא סמוך לחדר משרדי מלא מחשבים והוא מאוד קורץ לי. אבל אני מתאפקת. לעומת זאת את האור בחדר הדלקתי פעם אחת. (סליחה מיקה, אבל הייתי ממש חייבת)

 

למעשה ציפיתי לשבת המפורסמת שמחזירה בתשובה כופרים של ממש. כזאת שגורמת לתועים בדרך לראות את האור הגנוז, את המשפחתיות, וליפול מייד ב"מלכודת המיסיונרית" של החזרה בתשובה. מונח שמן הסתם מסב הרבה צער לחברי מברוקלין.

 

רציתי לראות האם גם לי יקרה הנס הזה. יצאתי להרפתקאה הזו והייתי מוכנה לקחת את הסיכון כמאמר האמרה: "יהיה מה שיהיה". זה היה מין אתגר כזה, אני מניחה. האם זה יקרה גם לי? האם גם אני אפול בשבי השבת המפורסמת של החרדים? שעליה גאוותם?

 

והנה אני יושבת פה לסעודת השבת ומתגלגלת מצחוק עם חברי החדשים, השנונים, והמצחיקים. וזה הצחיק אותם אני מניחה, לראות את העולם שלהם דרך העיניים שלי, החילוניות. וזה הצחיק אותי, נורא, לשמוע איך הם רואים אותי החילונית, דרך העיניים שלהם, החרדיות.

 

בואי נראה כמה זמירות שבת את יודעת מהספר, סונט בי יוסי. "מה אתה אומר", אני מייד סונטת חזרה, ושרה לו מייד (אוי ואבוי אסור לשיר, פתאום נזכרתי, ועברתי רק לציון השירים שאני מכירה) את כל הברכון. "יש לכם דעות קדומות עלינו, בדיוק כמו שלנו יש דעות קדומות עליכם", זה מבליח בי פתאום. ושוב אנחנו צוחקים.

 

אפקט פיגמליון

אני מגלה ששני הצדדים סובלים ממה שהתיאורטיקנים קוראים "תופעת פיגמליון". יש לנו נטייה להתלהב יתר על המידה מהביצועים של הצד השני. הם מתעלפים מכל ציטוט מקראי או אידישאי שאני מביאה. אני מתעלפת מכל זיק של משובה או היכרות שלהם עם עולמי החילוני. אני מסבירה להם שיש לדתיים לדעתי נטייה לנכס לעצמם את המקרא, המצוות, היהדות והיידיש, על הדרך. אני מציינת שבעיני שהלאומיות היהודית חיה ונושמת לצד הדת ואי אפשר להתעלם ממנה.

 

אני מזכירה שלפני 100 שנה כמעט ולא היה דבר כזה יהודי חילוני. ומכאן ההתמצאות ה"מפליאה" שלי בדת היהודית. פשוט כי איפה שאתה לא מסתכל דור אחד או שניים אחורה יש דתיים במשפחה. אז מה הפלא הגדול שאני יודעת דבר או שניים על ההלכה היהודית? אני מדברת ומדברת עד שגרוני ניחר, על הפוליטיזציה של הדת, על השסעים השונים בחברה הישראלית, על בית המקדש שחרב בגלל שנאת חינם. שותפי לשיחה מקשיבים, מנסים להבין, אני מרגישה שאני עוברת. שהם מבינים על מה אני מדברת.

 

אשר, חברו האדוק של יוסי מהישיבה, מתגרה בי: את יודעת מה זה "איסתרא בלגינה קיש קיש קריא?". "יוסי", אני צועקת, "אתה מתבקש מייד להגיע לכאן. יש כאן התקף חמור של דעות קדומות". ושוב אנחנו צוחקים.

 

זלמן, תחנת הרכבת, ואופס... כבר חצות

הרב זלמן פריס ורעייתו ממרכז חב"ד במנהטן, מסבים איתנו לשולחן השבת. זלמן עובד עם בעלי תשובה, כך סחה לי מיקה. אני מתבוננת בו בעיון. מסיונר אמיתי. הרי כולם אומרים שהחב"דניקים מסיונרים. בואו נראה מה הוא יעשה לי. זלמן, שהוא גבר מאוד נאה, בעיקר מקשיב לי. הוא בכלל לא מדבר ולא מספר לי כלום. פשוט מקשיב. ובוחן אותי בעיניים נבונות.

 

כדרכי אני משתלטת על השיחה, ומלינה על דברים ששמעתי בכינוס והפריעו לי. זלמן מקשיב, שואל המון שאלות, מנסה להבין. אני לא מבינה איך אפשר לשלוח ילדים כל כך צעירים ללמוד בחו"ל, אני מזועזעת. מנסה להסביר לו למה אני מרגישה, יהודיה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, גם בלי לקיים את כל תרי"ג המצוות.

 

אני מספרת על אליעזר בן יהודה, מחייה הלשון העברית, שנטורי קרתא התנכלו לו בגין השימוש החילוני בלשון הקודש. "הלשון המקראית היא פסגת הלשון העברית, אני מסבירה את עמדתי. אני אוהבת להשתמש בה ובארמית אחותה בכל הזדמנות כי אין שני לה".

 

זלמן הוא קנדי ואני מדברת אנגלית, שפה שאני מאמינה שאני שולטת בה. אבל מדי פעם מיקה צריכה "לתרגם" לו את דברי, כי היא אישה, ומטבע הדברים ניחנה באנטיליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. היא מסבירה לו את הדקויות של כל מה שאני אומרת. אני מרגישה כאילו אני מכירה את האשה הזו מאז ומתמיד.

 

הבית של מיקה ויוסי בשבת הוא כמו תחנת רכבת. כל מיני אנשים שהם כלל לא מכירים ישנים אצלם רק בגלל שתקופת הכנס היא תקופה עמוסה במבקרים בקראון הייטס וכולם נוטלים חלק בנטל. זוג צעיר שזה עתה נישא מקבל את חדרו של אחד הילדים. בשעת לילה מאוחרת מאוד הם פותחים את הדלת ונכנסים. ושוב יוצאים. ושוב נכנסים. אורחת בגיל ההתבגרות שהמשפחה המאמצת שלי התבקשה להלין גם כן נכנסת עם שיירה של חברות אחריה. הבית כמרקחה. או ליתר דיוק כתחנת רכבת. אנחנו יושבים אל השולחן ומדברים עד אחרי חצות.

 

הנשף - עם בת הזוג מוונצאולה

ביום ראשון בערב מתקיים הנשף-בנקט - שיא כנס השליחות – חגיגה של כ-2,000 נשות חב"ד במלון מריוט. כולן לובשות את מיטב מחלצותיהן. לכבוד האירוע אני נוסעת ל"מייסיס" לקנות בגד הולם וצנוע. למרות שזה הביקור הראשון שלי ב"תפוח הגדול", זו אחת משתי גיחות קצרות שלי ויחידות למנהטן. במהלך השבוע הזה לא הרגשתי צורך כלל לבלוע את ניו יורק. הרגשתי מאוד מסופקת בקראון הייטס. מכל הבחינות.

 

באירוע אני רוקדת עם החסידות בטורים אינסופיים של שמחה ורכבות אנושיות של משובה. על מסך גדול מקרינים ומקריאים את שמות כל הסניפים של חב"ד בעולם. התרועות הן ביחס ישר לגודל הסניף. רוסיה וארה"ב מקבלות תשואות רבות. אבל במקום הראשון עומדת כמובן ישראל. וזה נורא נורא מרגש. נכון. אני סנטימנטלית חסרת תקנה אבל זה עושה לי את זה. אני מודה. מילכה מוונצואלה גוררת אותי למעגלי הריקודים האינסופיים ולא נותנת לי לשקוע במחשבות.

 

בפגישה האחרונה שלי עם דובר חב"ד זלמן שמוטקין - הוא הקשיב בשקט לסיפור שלי על אבא. שבערוב ימיו (והוא מת בדמי ימיו) הגיע לשכונת מאה שערים, בה גדל בילדותו. קבוצת תושבים מקומיים קיבלה אותו ואת אימי באיומים של סקילת אבנים עקב לבוש לא צנוע מספיק לטענתם. והוא צעק עליהם בשארית כוחותיו: "אני גדלתי פה. מי אתה שתגרש אותי מפה?" שמוטקין מקשיב ועיניו משדרות כאב. אני מבטיחה להיות בקשר ולהמשיך את הדו שיח.

 

בסוף הביקור מיקה ואני נפרדות בחיבוק. היא אומרת לי: איריס. את השפעת עלי. אל תשכחי את ההסכם שלנו. אמרתי לה שאני מתחייבת להדליק נרות בשבת ומבקשת ממנה בתמורה להגיד גם שבת שלום ולא רק "גוטע שאבעס". אין לי שום דבר נגד המאמע לושן (יידיש) אבל 'שבת שלום' כל כך יפה בעיני. במיוחד בגלל המשמעות הכפולה של המילה שלום אותה אני מזכירה למיקה. 'מתי תחזרי?', מגיעה השאלה המתבקשת. אני כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה. 

 

תם ולא נשלם 

אז אתם בטח רוצים לדעת את שאלת המיליון הדולר? האם החלטתי לחזור בתשובה כתוצאה מהביקור? שאלה שהטרידה רבים ממקורבי לאחרונה. התשובה היא לא. או אולי עוד לא. אני לא חושבת שאני במקום של חזרה בתשובה כי על פי דרכי שלי אני כבר דתייה.

 

אבל כן החלטתי לנסות להפסיק לעבוד בשבת כי היה לי נורא נורא כיף לעשות את ההפוגה. אני בטוחה שכמה חברים במשפחתי יראו בכך חדשות מהפכניות לכיוון החיובי. אני מאמינה שהנסיעה הזו לא היתה מקרית. אני מאמינה שייקח לי עוד הרבה זמן לעכל ולהפנים את מה שעבר עלי בקראון הייטס. אני מקוה להגיע בשנה הבאה לבר מצוה של מנדי, הבן הבכור של מיקה ויוסי.

 

הפרקים הקודמים: 

 

תודות:

לרב מנדי סודקביץ' ולרעיתו חנה מטוקיו

לזלמן שמוטקין-דובר חב"ד

למיקה ויוסי סופר

לרב זלמן פריס ממרכז חב'"ד במנהטן ניו יורק 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שבת שלום, ולא "גוטע שאבעס"
צילום: ישראל ברדוגו
כנס השליחות. הנשף במריוט
צילום: ישראל טייכמן, חב"ד
מומלצים