הדשא שלי ירוק פחות

אשמיע לכם קטע מתוך מחזמר בלתי מותחל. כמו שנהוג במחזמר יש תפאורה מרהיבת עין, צבעים עזי מבע כגון ירוק בוהק, תכלת מסנוורת, שפריץ־שניים אדום, שלולית בז'. איפה אנחנו? בקיבוץ. והנה אתם יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא על יד הבית. אתם ודאי גם מכירים את הפתגם "הדשא של השכן ירוק יותר". ואני הייתי מקפיד על זה שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר.

מה הייתי עושה? הייתי מצהיב את הדשא שלי. איך הייתי משיג את האפקט המדהים? הייתי מצמיא את הדשא שלי. והדשא של השכן שלי, מה זה ירוק — שחור. כל עשב היה עומד אצלו דום מתוח, שפיץ. הייתי יוצא מהבית לעת ערב, מסתכל על הדשא שלי, מסתכל על הדשא של השכן שלי, והייתי מבסוט. הדשא של השכן שלי ירוק יותר. לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד לאחד.

כך עוברים עלי יומיים־שלושה של הרגשת בסדר. בינתיים הדשא שלי זוחל מירקרק לצהבהב, מצהבהב לחום. וזה מתחיל לעצבן את השכן, בני. כך הוא בא אלי יום אחד ואומר: "מאיר — במלרע — תראה איך הדשא שלך נראה. לא צבע, לא צורה. זרוק עליו טיפת מים, ותראה איך שהוא תופס צבע".

אני אומר לו: "לא, בני, אני עושה את זה בכוונה".

הוא אומר לי: "מה, אתה חוסך במים?".

אני אומר לו: "חוסך במים? אני מזל דגים, בני. לא נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מלבנון. לא, אני רק מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר".

ואז אני רואה את הבארות השחורות של הזעם באישונים שלו מתפרצות החוצה. "תשקה את הדשא!".

אני אומר לו: "לא".

הוא אומר לי: "תגיד, 'תה נורמלי?".

אני אומר לו: "לא. מה אתה חושב, שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!".

בני בכלל לא היה מבסוט. יצא לי מהתמונה ואולי שתי דקות עברו, שלוש — וטלפון מהמרפאה, "תבוא דחוף."

אני בא למרפאה. כל ועדת בריאות אומרים לי: "השכן שלך אומר שאתה אומר שאתה לא נורמלי". ואז ראיתי שהם עשו סימן לשניים בלבן, ותוך שנייה־שניותיים שקעתי בערפל ענוג צמרירי ורך, נטול מחשבות, נטול נטולות, והתעוררתי במוסד לשיקום.

לא היו לי ימים טובים בחיים כמו הימים שעשיתי במוסד לשיקום. כל פיפס שלי היו רושמים. כל תנועה שלי היו מתייחסים. אני רק הייתי עושה "אה", היו רצים אלי שניים. עשיתי חיים משוגעים. כל כך טוב שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני חותם קבע. אז עשיתי את עצמי שפוי, לא פרויקט מי יודע איזה.

הלכתי למבדקי שפיות. בין היתר הרימו יד, שאלו אותי: "כמה אצבעות זה?".

חשבו שתפסו פראייר, אבל אני משהו בפיזיקה עוד זוכר. אז זרקתי ניחוש: "3.7".

הם מסתכלים ואומרים: "קרוב, כל הכבוד! כל הכבוד, קרוב!".

קטעים מתוך הקדמה ל"טרמינל לומינלט", פסטיבל בריזה, אשקלון 95'