שדה המוות והתקווה של חורֶזם

מה שהיה בראשית איננו יודעים. רק זאת שבעמק חוֹרֶזְם אשר על גדות הנהר אמו - הוא האוקסוס בפי היוונים מאז ימי הרודוטוס, והג'איחון בפי הערבים מאות שנים אחריו - קמה במאה ה-12 ממלכה טורקית זועפת, שקודם היתה ווסאלית של הקיסרות הסלצ'וקית.

סולמות לשמיים וסולמות לאדמה (צילומים: ספי בן יוסף)

עמה היה ממוצא פרסי וכך גם דיבר, אם כי שליטיה שדברו טורקית לא ידעו אל נכון דמו של מי רב בעורקיהם, פרסי או טורקי. מלכיה, שאימצו את האיסלם, השליטו אותו בכל רחבי העמק והשחיתו מלפניהם את המאמינים בתורתו העתיקה של זרתוסטרא ואת אמונתו, שעדיין היו רבים באסיה התיכונה, אשר לפנים שלטו בה הפרסים.

הממלכה הזו לא נתקראה בשם, זולת שמם של שליטיה - החוֹרֶזְמְשַאה, כלומר, מלכי חוֹרֶזְם, ובירתה גוּרגֶנץ' שגשגה על גדות נהר אַמוּ ועל אחד מסעיפיה החשובים באותה עת של דרך המשי.

אסונות שמתחילים עם ג'ינגאס חאן

במאה ה-13 עשה השאה של חורזם שגיאה שעלתה לכל העולם המוכר אז בטלטלה אכזרית וכואבת. הוא התגרה ביהירותו בג'ינגיס חאן, שיכולתו יוצאת הדופן עוד טרם הוכרה, והחורבן שג'ינגיס חאן הנזעם המיט על הממלכה, היה הראשון בסדר השואות שגרם בדרכו מערבה. הוא הרס את הסכר של נהר האמו, הציף את גורגנץ' וטבח את מי שלא טבע.

פחות מ-180 שנה מאוחר יותר, אחרי שגורגנץ' התאוששה ושלטה בה שושלת צוּפית, ניחת עליה חרונו הנורא של טימור-לנק אשר בהומור המיוחד שלו, לא רק שהרס אותה שוב עד היסוד, אלא קודם לכן ערף את ראשיהם של אלפים מאזרחיה, ואת שאר תושביה הפגיז באמצעות הבליסטראות והקטפולטות שלו, בגולגותיהם הערופות של אלה, שכבר הספיק לטבוח.

גם מהאימה הזו הייתה גורגנץ' יכולה להתנער. על אף שממלכת החורזמשאה

 קרסה זה כבר, אפשר היה לה, לעיר, לקום מאפרה ומעפרה וכדרך ערים אחרות בתולדות הימים, לחזור ולהיות כרך שוקק שקיומו אחוז בדרך המשי, בשוק, בעמל תושביו ובברכתו של נהר אמו. אלא, שבאזורים כעמק חורֶזם על גדות הנהר אמו, העדרם של מים הוא מותה של התרבות. עם מעט מטר השמים המזרזף כאן בקושי, אפשר רק לחזות באימה כיצד קרקעות הופכות מלֵחות, באין גשמי ברכה לשטוף אותן. הנהר הגדול הסב מהלכו, כדרך שדברים כאלה מתרחשים בהרבה מקומות באופן טבעי, וגורגנץ' נותקה לפני כ-350 שנה מאפשרות חייה.

תושביה נטשו, עברו את הנהר הבוגדני אל צידו האחר, התיישבו בארץ הפורה שאלכסנדר הגדול קרא לה "הארץ שמעבר לאוקסוס", והערבים - "מא-וורא-אֶ נהר" (מעבר הנהר), ואומות העולם קוראים לה אוזבקיסטן. לעירם החדשה קראו אורגנץ' ואת חורבות עירם הישנה נטשו למלח ולעשבים שוטים. הטורקמנים שבאו אליה ממדבר החולות השחורים - קראקום - שמדרום, ערפו את ראשי הנותרים בה, את שרידי גנותיה נתנו למשיסה לשיני גמליהם וצאנם וקראו לחורבה קוניה אורגנץ' כלומר, אורגנץ' הישנה, וקברו בה את מתיהם.

סיפורה של אלבינה

כ-300 שנה עברו על עמק חורֶזם באגן נהר אַמוּ, וסניף המפלגה הקומוניסטית שלח לכפרי האוזבקים והטורקמנים את אלבינה. אלבינה היא רוסיה למחצה, ומחציתה האחרת - טטארית. לפני יותר מ-30 שנה הגיעה לכאן כבוגרת לימודי ספרות אנגלית והיסטוריה. בשירותה את המדינה פה, כמורה בין הכפריים, החזירה לבריה"מ את "חובה".

טקס הפיריון בעמק חורזם

היא לא העלתה על דעתה שמקץ כמה שנים היא תהיה אשה קשת יום, מורה לאנגלית בבית ספר מוסלמי לילדים אוזבקים וטורקמנים, במדינה מושחתת שנשיאה (אשר השיב נשמתו המושחתת למים לפני זמן קצר) סַפַּרודין ניאזוב, ייטול לעצמו את הכינוי "תורכמן באשי" - ראש הטורקמנים, ויכריח את נתיניו לסגוד לפסליו ולתמונותיו בראש חוצות ובשולי הדרכים.

הנערה אלבינה, בוגרת האקדמיה של טומסק בסיביר, לא חזתה שמקץ השנים האלה תהיה נשואה למורה אוזבקי בעמק חורזם, בכפר דל וקטן ללא חשמל וללא מים זורמים, תתגורר בבקתת בוץ, תגדל את ילדיה כמוסלמים טורקמנים, כדי שלא יבולע לעתידם במדינה שפניה הלאומניות הולכות ומתקשחות במהירות. היא גם לא ידעה שהמורה האוזבקי לו נישאה, יתמכר לאלכוהול ולסמים, יהיה תלוי בהכנסתה הזעומה עד אחרון נימיו, ואת זעמו ועצבונו יפרוק עליה באלימות נוראה.

סחבות וסולמות

אלבינה האישה חובשת שביס כדרך התורכמניות, שמלתה ארוכה גם כן כדרכן. שרוול מסתיר צלקת כעורה בזרועה, עדות לנפלאות חייה במחיצת בעלה. חיוך מריר נסוך כמעט דרך קבע על פניה של האישה, ובין עיניה האפורות כענני הסתיו חרוש קו עמוק, שהוא תמצית חיי עלבונה.

אלבינה הביאה אותי אל חורבות גורגנץ' בבוקר הסגרירי היחיד בדור האחרון בחורזם. המוזוליאון הענק של הנסיכה טוראבג חנים מהמאה ה-14, התנשא מצידה אחד של הערבה מלוחת הינבוטים, ומולו התרומם אל השמיים כאצבע מפלצתית, הצריח הנטוש של מסגד קוטלוג תימור, אביה של הנסיכה. ועל אף העזובה ובדידותו, הוא עדיין הצריח הגבוה ביותר בכל אסיה התיכונה.

חורשה קטנטונת בלב ערבת הינבוטים מצלה על בקבוק ופחית ושרידי מזון. סחבות קטנות קשורות לענפים ונשים עוטות שביסים חולפות על פניה, ממלמלות תפילה, מציגות את כפות ידיהן לפני חזותיהן ומגיעות אותן אל הפנים, כאילו אספו את האוויר שנטהר בתפילתן מול העצים וסמרטוטי הנדר הקטנים. מרימות אבנים קטנות ואחר כך מניחות אותן בשלשות לא סדורות בצד השביל. והן הולכות, הנשים, אל גבעה ואינן מסבות את מבטן אל סולמות הפזורים בערבת הינבוטים המלוחה. מהם עומדים ומהם מוטלים על הקרקע, מהם קטנים ומהם גדולים.

עשרות אלפי נשים עברו כאן, מאות אלפי צרורות אבן מוטלים בשולי הדרך והיא מתפתלת בין קברים משוקמים של אנשי שם מימי הביניים, כאלה שיצרו מדעים ועיצבו רפואה, שוררו וכתבו את דברי הגותם בספרים, בימים שאירופאים היו טורחים טרחה של ממש, אלה בהשחתת מבצריהם של אלה, ואחרים בביזת נפלאות ארץ הקודש וקיסרות ביזנטיון ונסיכויות הערבים והטורקים במזרח התיכון. בעיקר, רחוקים היו מהמדע ומהרפואה, מההגות וההגיון, כמרחק אליו יכלו להגיע באבני הקלע ובקטפולטות שלהם, שהטילו אתם אל עומק האלכימיה והכישוף ושנאת השונה והזר.

כלואות באדמת המקום

הקו בין עיני אלבינה כאילו מעמיק וכאילו טרוניה יש בדבריה כשהיא מספרת לי, שהנשים מניחות את האבנים הקטנות לאות שהיו כאן על אדמה קדושה והן מסמנות את נוכחותן, שהרי מפסען ייעלם כלא היה והאבנים תוותרנה לתמיד. לאמור, היינו פה, ביקשנו, רצינו התפללנו.

עשרות אלפי נשים עברו כאן

ומן הטרוניה, כאילו אמונה טפלה יצוקה בצניעותה של המחווה הנשית הזו, זורם הכעס. כעסה של האישה שנלכדה בעבותות האלכוהול של בעלה ובאזיקי החופש של תורכמניסטן הכולאים את אלבינה הטטרית, הרוסיה מסיביר, אל אדמת חורזם המתמלחת.

כועסת היא על הסולמות. לא של ימי החורזמשאה הם, ואף לא מהרנסאנס של הדרווישים אחרי שיאי טימור-לנק. אלה נהגי הקבורה של היוֹמוּד, שבט משבטי הטורקמנים שירש את עמק חרוזם באחת מתקופות המוות של התרבות. גבר מהיומוד כי ימות, יציבו על קברו סולם, כדי שנשמתו תוכל להיעזר בו בעלייתה השמימה אל אפרי המרעה המוארים והטלולים תמיד. כך גם תעשה נשמת הילד אם חלילה נגזר על מסגרתה הגופית לסיים את ימיה בעולם בטרם עת. כך הוא עתידם של הגברים והבנים.

אך הנשים, וקולה של אלבינה נצבע בגוון לעגני ומר, נגזר עליהן להישאר בערבת הינבוטים המלוחה. נשמותיהן נדונו להוותר לנצח עם השלד המתמקמק בדרכו אל אופל האדמה, וכדי שחלילה לא תוכל, אישה או נערה, לרוץ בעקבות הגברים, שכל מנעמי העולם הבא מזומנים להם עד יום תחיית המתים, אין מציגים בעמידה את מצבת הסולם שלה, אלא משכיבים אותו על פני האדמה והוא כסורג הכלא לנפש. סולם סורג גדול לאישה הבוגרת וסורג קטן לילדה.

עץ הבקשות

נשים צעירות עוטות שביסים פוסעות לאיטן בין הקברים והינבוטים, דורכות על גלי אבנים קטנות ורומסות את שיחי ההגה המשתרגים מבעד לקרומי המלח. הן נעצרות למרגלות הגבעה אצל עץ קטן, עטוף בפיסות בד קטנות. יש שהן מהודקות אל העץ בקשירה נואשת ויש המטלטות ברוח הקלה, משל הן עלי העץ, כאילו טרחו הנשים וקשרו את פיסות הבד שלא יבוש העץ בקרחתו.

הן קדות לעץ, חגות סביבו פעם ופעמיים ובתפילה שקטה, רק שפתיהן נעות, הן רוכנות ומניחות שטרי כסף מהוהים של מנאט עם דמותו של ראש הטורקמנים ספרודין ניאזוב, התורכמן באשי. איש חילוני, פעם נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של תורכמניסטן ואז, נשיא הרפובליקה החילונית הדמוקרטית של תורכמניסטן החפשית.

הנשים השלימו את הבקשה שבעטייה הגיעו לכאן, חלצו את נעליהן וטפסו אל הגבעה שלמרגלותיה עץ הבקשות. "קירק מולה" הוא שם הגבעה ופירושו בתורכמנית - 40 חכמי הדת. רומז כך למהותה של הגבעה שהייתה מצודתה של גורגנץ' בטרם שהחריבוה המונגולים והטורקמנים, והייתה גם מקומה של האקדמיה למדעים, פאר האינטלקט של אסיה התיכונה.

האמונה שהחליפה את המדע

בימי פארה, במאה ה-10, ידעו חצרותיה את אבו עלי אבן סינא, פיזיקאי, רופא, פילוסוף ענק, שעד מיסוד הרפואה המודרנית היה הוא האורים והתומים של רופאי העולם המערבי. אפילו צ'וסר הזכירו ב"סיפורי קנטרברי". עמו חי כאן אלביירוני, שכ- 500 שנה לפני קולומבוס כבר ידע שהארץ היא כדור, כ-500 שנה לפני קופרניקוס ידע שהארץ חגה סביב השמש ולא ההיפך, הוא מיפה יותר מ- 1,000 כוכבים ברקיע וטעה ב-21 ק"מ בלבד כאשר חישב את קוטר כדור הארץ. כמספר הזה גם שגה בהערכתו את מרחק כוכבנו מהירח.

מגלגל את האימאם הבא

רק כ-150 שנה אחריהם יקימו בפריס אוניברסיטה ללימודי דת ויעברו עוד כ-10 שנים עד הקמת האוניברסיטה באוקספורד. 650 שנה יחלפו עד שהרווי יגיע לחקר מחזור הדם באנגליה כדי לאשר את מה שאמר אבן סינא. בליקוי חמה באירופה, עדיין נלחמו בימיהם בתופים ובשופרות.

התרבות נשחתה ועצמות הטבוחים שניסו להגן עליה מפני זעמו של ג'ינגאס חאן עדיין מבצבצות לעיתים מצדודיתה של גבעת 40 חכמי הדת. בזמן לא ידוע, שמעולם כנראה לא תועד, הפכו אנשי עמק חורזם את תל החרבות הזה לקדוש. אלפי אבנים קטנות מונחות על פניה השטוחים של האקדמיה האבודה. נשים עומדות שם רוכנות ומניחות אבנים קטנות, סובבות במעגל את המנדלות הגדולות המונחות שם, עשויות כולן מאבנים קטנות. בין האבנים מונחים מאות סרטי בד קטנים שצבעיהם דהו.

במקום רופא נשים

אלבינה מבתבוננת בתשומת לב בנשים הסובבות כבר פעם שלישית סביב האבנים. "הן מבקשות כך על פרי בטן", היא אומרת, "כל מי שיש לה בעייה עם משימתה העיקרית של האישה התורכמנית מגיעה לכאן". אלבינה לא מחייכת כשהיא מספרת את זה, ובאותו טון מתוח היא אומרת שמדי פעם היא שואלת את הנשים הצעירות הסובבות כאן אם הן בקרו גם רופא נשים. "ומה התשובה המקובלת?" אני שואל, אלבינה מצביעה על האבנים ואומרת לי" "תתכופף וגם תרכיב את המשקפיים שלך", וזה מה שאני עושה.

צורותיהם של הסרטים והסמרטוטים התבהרו מייד. אלו הן עריסות קטנות ובובות דמויות תינוקות שמונחות בתוכן. "זו התשובה שלהן", היא אומרת. לקדושתה של פינה קטנה אחת במקום הזה יש יותר כוח מאשר לעשר מרפאות נשים על כל צוותיהן הרפואיים. "ואם החוגה סביב עיגולי האבן והעריסות הקטנות לא עוזרת בכל זאת, פעם פעמיים ושלוש?" אני שואל. אלבינה משלבת זרועה בזרועי ואומרת, "אם תהיה רציני אראה לך משהו".

אנחנו הולכים אל קצה הגבעה. איש לבוש בגדי חולין ישב שם בישבת קריסה. נשים, גבר ונער צעיר נעו סביבו, חפשו מקום להניח את שקיות הפלסטיק שנשאו עם אכלם וציודם. אישה צעירה אחת באה אצל האיש והוא, כך מסתבר, אימאם היודע תפילות ודת ופסוקים קדושים מהקוראן, ואינו לבוש בגדי כהונה שכן התורכמן באשי אסר אז עדיין על פרהסיה של כל מה שאינו חילוני.

גלגול קדוש

הוא ברך את האישה הצעירה וזו השתרעה פרקדן למרגלותיו מלוא גופה. בנגיעה קלה דחף אותה והיא מתגלגלת לאיטה במדרון הגבעה כחבילת בגדים, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה והמלוחה ונעצרה למטה במקום שנעצרה.

כאשר קמה, והסחרחורת שככה, חזרה האישה אל פסגת הגבעה כדי לשוב על הגלגול עוד פעמיים. בפעם הראשונה נטתה ימינה מהמסלול הרצוי ולכן נותרו לה עוד שתי אפשרויות "לפתור" את בעיית עקרותה. אם היתה קמה ממסלול החבטות בנקודה אחרת, כי אז זה היה הסימן שכבר הלילה תתעבר, אך אם היתה נוטה לשמאל הנתיב, היה עליה להמתין שלושה שבועות לתקופת הפריון הרצויה במחזורה הבא, ולשוב אל האימאם עם התרומה המתאימה.

הבנתי שמשמעות המרפאה המודרנית הפכה לשולית ולחסרת משקל, רק כאשר את מקומה של האישה המתגלגלת תפס נער קטן, שאת גלגוליו הקדיש למען המטרה הנעלה להיות אימאם כשיהיה גדול.

מקץ ארבעה חדשים חזרתי אל אלבינה ואל המקום. גשם לא ירד, חורזם להטה באש הצהריים וערבת הינבוטים המלוחה של אורגנץ' רטטה מתחת להבל האדמה. אימאם אחר גלגל מהגבעה גבר, שבא במקום אשתו, שעל כן היא עובדת ומפרנסת.

אשה אחרת התגלגלה במדרון הגבעה וחזרה אל עיגולי האבנים הקטנות כדי להיטיב את אבניה ועריסתה. אחר כך נטלה את נעליה וירדה עם חברתה בנחת במורד הגבעה אל עץ הבקשות, כאילו אין היא מכירה בסדר הנכון העולה של עוצמות הקדושה והבקשה ואלבינה אמרה: "אולי עכשיו היא תלך גם לרופא נשים".