זה מה שאני עושה, סוחט יחסים עד שיוצא המיץ

אני? אני אמשיך. במקום חודשיים, אני אמתח את זה לשנתיים, כשבחודש הרביעי אני כבר ממש די רדום, לקראת השנה השנייה אני מתחנן לנס, וכשזה נגמר, זה כל כך מגעיל שבחיים אני לא רוצה לראות את הנבלה יותר. ואם זו בכלל אשתי? אני אחכה עוד יותר. שנתיים? הצחקתם אותי. שנים אני אתפלל לנס שאולי היא תמצא מאהב שלא לדבר על כמה מחשבות עוד יותר איומות שמטעמי נימוס אני לא אעלה על הכתב. כשכבר זה ייגמר, רק בנס אנחנו עוד נדבר דרך עורכי דין ולא דרך מחסל חשבונות שכיר. כי אני לא יודע אחרת. או שאנחנו, או שאנחנו לא. סופי. עניין של חינוך. כמו כלב שמשתין לסמן טריטוריה שממש אין לו מה לעשות איתה, אני מזיין ונשאר לכל החיים.

השתיים היחידות שלעולם לא ימאסו עלי

שתי אהבות יציבות יש לי בחיי. אימי, שכבר איננה, ובתי שכבר ישנה, תיבדל לחיים ארוכים. וכמובן גם בניי היקרים, שלא רלוונטיים לסיפור הספציפי הזה. השתיים היחידות שלעולם לא ימאסו עלי. נוכל לריב, ובזה יש לנו ניסיון, אבל אין מצב למיאוס. לעומת זאת, את רוב ידידותיי למכביר משכתי עד למחשבות סופניות. לא יודע להגיד די. או שיודע, אבל לא בזמן. וזה רק, ואך ורק, עם אלו ששכבתי. כל השלוש...

נער הייתי וגם לא. ונולד לי בן. והוא גדל. בשנות בחרותו דאגתי שמא לא כל כך הולך לו עם בנות המין השני, עד שאחותו (ההיא מהפסקה הקודמת) העמידה אותי על טעותי ודיווחה לי בחינניות (אחרי שאמרה "נראה לך?") ששמעה שתי בחורות מדברות בתור לקולנוע אודות אחיה הנ"ל במילות ערגה ותאווה. קצת אחר כך נהייתה לו חברה ונרגעתי. אחרי שתמונות שצילם ושלח אותי להוציא מפיתוח הוכיחו לתדהמתי, צבעוני על גבי נייר משובח, שהשובב בעצם מופרע כמו אבא שלו אבל אין לי צורך לדאוג. כמה ימים מאוחר יותר שבה לי הראייה, והרופא אמר לא לדאוג, לא צריך ניתוח.

ואז החברה שלו זרקה אותו, כי לא התאים לה חבר חייל. והיא שברה אותו. ובפעם הראשונה בחיינו לא ידעתי לתת לו עצה אמיתית, אבל הוא כבר יעץ לעצמו. ואפשר להתווכח על מה שיעץ לעצמו, אבל הוא החליט שהוא לא מתמסר לנשים בשלב זה. הוא טען שיש הרבה, ולמה לו להרוס? ולתדהמתי, בני בכורי, אשר גדל ורומם, פיתח תכונות שדי זרות לי. לנ"ל יש ידידות, רבות אפילו, והן מתחלפות, אבל לא הולכות. הוא למד מה שאבא שלו לא השכיל לפתח: "בואי נגמור כידידים". או אולי זה בכלל - "בואי לא נתחיל". רק אצל אבא שלו הדביל כל זיון מסתיים (אחרי יום, או 15 שנה) בנתק מוחלט.

אז יש לי גם פתרון שפיתחתי עם השנים. כשאני מכיר מישהי שאני ממש ממש מחבב למדי - זה נשאר ככה. לא זיונים. לא רומנים. חברים. אני שוכב רק עם אלה שאני לא סובל. אבל ממש שונא. הלוואי.

עכשיו, נניח שאני מובן עד לפה. ונניח שהחלטנו שאני זבל, חרא של בן-אדם ובזבוז של חיים. אבל אני פה, נכון? ויש, אני מנחש, לפחות עוד שניים-שלושה כמוני. אז בגלל זה (ולא מפני זה או מכיוון שכך. בגלל!), צריך לדעתי להגביל נישואים לשמונה שנים. או שש. או עשר. אפשר להתווכח על הזמן אחר כך. וכשהם יפוגו, נחליט הלאה. מה רע? איזה רומנטי זה יהיה אם אחרי עשר שנים אני שוב אציע נישואים לאשתי? כבר רווח. ואם לא אז נפתרה הבעיה ו"מה את רוצה? נגמרו הנישואים. ביי ביי". רק שאצלי, כאמור, אי אפשר להיפרד בטוב. אצלי הכל נגמר סופי.

גם לאלה וגם לאלה לא ידעתי להגיד שלום בזמן

היו שהאשימו אותי, בתגובות לרשימה הקודמת, שבאפסיותי לא ידעתי אהבה אמיתית. שלא מצאתי "את האחת" שתעשה לי את זה. אילו זו היתה שיחה, הייתי מגיב לטון המתנשא של הדוברים. אבל המדיום הזה לא מאפשר. אז קודם כל: מצאתי. ויותר מפעם אחת. אלא מה? התרגלתי. בחלק לא השקעתי בכלל. בחלק השקעתי יותר מדי. אבל גם לאלה וגם לאלה לא ידעתי להגיד שלום בזמן. ואחרי תקופה מסוימת בכלל הכחשתי (בעיקר לעצמי) שאי-פעם אהבתי אותן. ועוד תקופה אחר כך בכלל חשבתי שהן הגיעו לי לחיים בתור עונש על מעשים מהגלגול הקודם. ועדיין, אחרי כל זה, הייתי חוזר לתפילות הלילה שלי - "תמצאי מישהו אחר. תמצאי מישהו אחר". וכשלא מצאו, הייתי חייב לחכות לריב נכון, יזום או לא, ולקפוץ על המציאה. אפילו לא פעם אחת פשוט אמרתי "עבר לי. בואי נהיה חברים". כי אני לא יודע איך עושים את זה. כי לא יודע איך אפשר להיכנס איתה למיטה ובבוקר להיות אחלה, אבל לא זוג. אז אני מנתק. ביי ביי.