האם זהו המחיר של שיחת אמהות בגן השעשועים?

"ואיפה ה'אמאות'? יושבות בגן ומפטפטות", שאל טוקבקיסט מספר 24 בידיעה על תפיסת הפדופיל בחולון (טעות הכתיב במקור כמובן), "זה רק מראה שרוב האמהות מגיעות לגנים הציבוריים למפגש חברתי ולא על מנת שילדיהם ישחקו. פשוט הפקרות. אמהות כאלה צריך להעניש לא פחות מאת האנס עצמו".

זה כמעט משעמם לציין שכותב ההודעה הוא גבר, ושיש לו זמן לכתוב את הטוקבק העילג והטיפשי הזה משום שהוא פשוט גבר. כלומר, לא אחד שצריך להתפלל שתהיה היום שמש ואפשר יהיה לצאת לגינה הציבורית במקום לתסוס עם הילדים בבית כל אחר הצהריים.

פארטי טיים 

אכן, אמהות שבאות לגינה כדי לפגוש חברות זו פשוט הפקרות, אבל גברים שקובעים פגישות בשבע בערב זו עבודה נטו וכולה למען המשפחה. לרבות מהאמהות הגינה הציבורית היא מזגן לנפש. הילדים פורקים את האנרגיות ואנחנו, מופקרות שכמונו, אפילו זוכות מדי פעם להחליף שברי משפטים עם אחיות לנשק.

שיחה בגינה הציבורית תמיד תיראה כסיפור מקוטע של זרם תודעה משובש. "אז מה אמרתי לפני שהילד כמעט התאבד על הקרוסלה?", נו, לא חשוב. זה ממילא היה פחות חשוב מאשר לנגב לקטן את הנזלת, לנפק לגדולה שצורחת את החטיף שלה, ולגעור בבריון ההוא שלא יעלה הפוך על המגלשה. פארטי טיים מובהק יש לנו כשבעלי הבולבול קורעים את התחת במשרד.

הגיע הזמן להודות שגם אמא אווזה לא יכולה להקיף ב-360 מעלות ילד ובעיקר אם יש לה עוד כמה - שמתרוצצים בפארק שעשועים / גינה ציבורית, ששועטים בה עוד כמה עשרות זאטוטים אדרנליניים. כשמתקני השעשועים בנויים בעיקר לילדים או לאמהות עם גוף של ילדות, אי אפשר, וגם לא צריך, להידבק פיסית לעורו של הפעוט, במיוחד אם לאחותו יש רצונות משלה.

איפה אמא אידיליה?

מהרגע שבו הם נולדים מטיפים לנו מסביב לשחרר, לתת להם חופש. זה בונה להם את הבטחון אם את לא נזעקת על כל נפילה קטנה. אבל טרגדיות כאלו קורות, וכשמתברר שלא רק המשטרה מזייפת, אלא אפילו אמא לא מושלמת, שלא תמיד היא יכולה לשלוט במציאות ובנסיבותיה האכזריות - יוצאים כל הצבועים ממחילות הוירטואליה שלהם ומתלוננים: איפה אמא אידיליה.

המציאות שבה פדופיל חוטף ילדה לשיחים היא מופרעת וזוועתית, אבל היא יכולה להתרחש גם בשלוש דקות בהם האם עסוקה בלרדוף אחרי אחיה / אחותה או אפילו מפנה לרגע את הגב כדי לשוחח עם מבוגרים אחרים. לצפות מאמא שתצפה תרחיש מחריד כזה דווקא בגינה הציבורית הקרובה לבית, זה להניח שהיא וילדיה חיים בהתקף חרדה מתמיד. כך, מה שאמור להיות זמן איכות עם הפעוטים יהפוך להיות זמן אימה. מי רוצה או מוכן לחיות כך?

מחר או מחרתיים הכל ישקע שוב. האמהות ימשיכו לצאת עם הילדים לפארקים, מנסות להעביר איתם זמן שבו אף אחד לא נפגע, בין הנדנדות לעימותים עם ילדים אחרים, וכולם איכשהו צולחים את זה, עד שחוזרים הביתה. האמהות שנחשפות למידע הנורא הזה על פדופיל שאורב להם בגינות, יאספו מן הסתם עוד חרדות לערימה הגבוהה שלהן, וינסו לתמרן בינה לבין הצורך לספק לילדים אשליה של עולם בטוח.

ולמרות הכל, החיים ימשיכו לקרות לנו. לפעמים נסיט את הראש כשאמא אחרת תפנה אלינו, ולכמה שניות הילדים שלנו יצאו מטווח הראיה וההגנה שלנו. מי שמזדעזע מהמציאות הבנאלית הזו, מוזמן להציע את עצמו למשרה. ברור לגמרי איך זה ייגמר.

אנחנו רואות אתכם פה ושם בגינה, עדיין נדירים, אבל מגיעים. בעיקר בשבתות, ורואות היטב מי לא מסתכל כשהטלפון הנייד שלכם מציע לכם כמה רגעים של בריחה.

לטורים האחרונים בסדרה:

• למה לקחו לנו את יום האם?
• לא, לא בכל מקום הגיוני לשלוף ציצי ולהניק
• עיזבו אותנו מפמיניזם. רוצות לחזור הביתה
• מה הקשר בין נס לסקס?
• ריקי כהן ממליצה: תעשו ילדים
• יכול להיות שלהיות אמא זו לא פסגת האושר?
• דרושה מטפלת. לא מושלמת מדי
• ושמישהו ינסה להשתיק אותה
• התאהבתי בך בשנייה שנולדת
• די לטרור ההנקה
• לידות בית: בשביל "חוויה" לסכן חיים?
• זו לא תרופה, זה מיץ פטל
• סקס? למי יש זמן עם הכביסות והחיתולים
• תאכל, זה מאוד בריא לך
• שתבכה, זה מחשל, רק ככה היא תלמד להסתדר
• "תתפלא, אני זו שקובעת"