משמרות הזה"ב של ההורים

מתנדבי פרויקט "עיניים בדרכים" בפעולה (דלית שחם)

די במשמע קולו של יחיאל מונטג, מנהל ארגון הבטיחות "עיניים בדרכים", כדי להבין עד כמה הנושא בוער בו. "כשהקמנו את הארגון בשנת 2004, ידענו שיש בידינו רעיון מקורי שמימושו עשוי להציל חיי אדם, גישה חדשה לכל נושא הבטיחות בדרכים", הוא מספר. "הניגוד הקיצוני בין התנהגות ההורים כשהם מביאים את ילדיהם לבית הספר, לחומר הנלמד בנושא הבטיחות בבית הספר עצמו, הוא לב לבה של מכת תאונות הדרכים. לצערנו, אופן נהיגת ההורים ליד מוסדות החינוך ובדרך אליהם הוא שיקוף אמיתי של המצב בכבישים בארץ".

מה עושים? יחד עם שותפו לעמותה עדי שבתאי, יצר מונטג תוכנית התנהגות בטיחותית בסביבת מוסדות חינוך, שעד עתה מיושמת בלמעלה ממאה בתי ספר ברחבי הארץ. התהליך פשוט: הורים מתנדבים מנהלים ביד רמה את שיירת הרכבים המתייצבת מדי בוקר בפתח בית הספר המקומי, ואילו עמיתיהם מצייתים להוראות ואינם נדחפים או 'מקצרים פינות'. "זו התנדבות סופר לייט", מתגאה מונטג. "ההורה מגיע פעם בשנה ל-40 דקות, וחש שהוא מועיל בסופו של דבר למערכת שלמה השומרת על ילדיו".

"אני איש היי-טק עסוק אבל פעילות ההתנדבות כלל לא מעיקה עליי", אומר אבי אלבוים תוך שהוא 'שולף' בעדינות ילד ממכוניתו של אביו. "אנחנו באים לכאן כדי לעשות סדר בטירוף הזה שנקרא הורדת ילדים בשערי בית הספר. אני גאה להיות חלק מהארגון שעשה כאן מהפכה בכל הקשור לנושא, גם במישור הטכנולוגי וגם בעצם התודעה". ואילו אם הנוהגת באחת המכוניות מוסיפה כי "זה ממש מועיל

וזו התנדבות מבורכת. היא מקנה תחושה יומיומית של ביטחון, וכיוון שמדובר רק בפעם בשנה השקעת הזמן ממש זניחה".

ההבעה החמוצה-משהו על פניו של אחת האבות גרמה לי לדהור לכיוונו ולתהות במה מדובר. "הכוונה ממש טובה, אבל ישנם ימים שאין כאן איש", מתרעם דן ביאלסקי. "אין מחויבות הורית מלאה, חלק  שוכחים את תורם, אחרים לא מתארגנים, לזה יש עבודה וזה לא זכר. אני אישית מתנדב, בוודאי, אבל הייתי רוצה לראות הסתערות של הורים על הפרויקט", הוא מסכם. "אתה מבין?", משחרר מונטג אנחה. "אנחנו עושים מאמצי-על, אבל בגלל שאנו עמותה ממש קשה לנו. החלום שלי הוא שהפרויקט יתקיים בכל הארץ וזקוקים נואשות לסיוע כדי להגיע לכל מקום. הרי הרעיון כל-כך פשוט. הורה מגיע לחוץ בדרך לעבודה, בזכותנו הוא כלל לא צריך לצאת מהרכב, במקביל חווה התנהגות נכונה והדבר מקרין עליו".

עד כאן הכתבה - ומכאן אני. קטונתי מלהטיף מוסר או לחנך, אבל כשראיתי את הילדים וההורים קרה לי משהו, תגלית פרטית על מהות ההתנדבות. נכון, אני מודה, אפשר לספור על יד אחת את הפעמים בהם התנדבתי, אבל זהו בדיוק העניין. כשפרויקט מבורך שכזה, הדורש 40 דקות בלבד מאדם בשנה, אינו מצליח לגייס מספיק משתתפים - זה אומר משהו עלינו. "נו, יהיה כבר מישהו שיעשה את זה", "אני לא מתכונן לעמוד שם, יש לי דברים חשובים יותר", בטח חושבים לעצמם מי שלא מגיעים. אבל במקרה הזה העצלנות שלנו עלולה, חלילה, לעלות בחיי אדם. 40 דקות בשנה, זה הכל.

• לסדרת "החבר'ה הטובים" דרושים מתנדבים המשתתפים בפעילויות שלא מחייבות השקעת זמן רב, אבל יוצרות שינוי ממשי. מכירים מתנדבים כאלה או יוזמות הראויות לחשיפה? דווחו לאימייל hevra@y-i.co.il