אקי שלך מתחיל לסקרן, אולי תכירי לי אותו?

אוליב, וואו!

אז את ממש סלבריטי! כדאי שאספר עלייך לבעלי. לפעמים הוא קונה יצירות של אמנים צעירים, הוא אומר שפעם הוא עוד יעשה מזה בוחטה. הוא מין אספן כזה, אקי. אוסף אמנות, רהיטים, בולים, כלי מטבח, משחקי ילדים, אובססיבי לאללה. הוא בדיוק חזר מנסיעת עסקים קצרצרה בגרמניה, וסחב משם גרמופון ישן שקנה באיזה שוק פשפשים, יחד עם תקליטים עתיקים עם שירים נאציים משנות ה-40. כשפרק את הקנייה המוצלחת בחיוך של מיליון דולר, לא התאפקתי ואמרתי: "אז מה, עכשיו נשמע 'לילי מרלן'? יופי של חינוך לילדים". אמרתי את זה בצחוק, אבל הוא לקח ללב כאילו זרקתי אותו מכל המדרגות.

"את כל כך מתה להיפטר ממני?" שאל בקור סיבירי.

"למה להיפטר, כשאתה ממילא לא בבית רוב הזמן?" החזרתי.

אני אולי נשמעת ביצ'ית, אבל כל "הענתיקות המצוינות" האלה תמיד מתבררות כג'אנק שאף אחד לא רוצה לקנות, ורק אקי חושב שהוא מצא את הדיל של החיים שלו. את בטח מבינה עכשיו באיזה "מוזיאון" אני נאלצת לחיות. אבל היום כבר לא אכפת לי, הבנתי שאם אני רוצה שלום-בית, אני צריכה לתת לו לקנות מה שבא לו, אם זה מה שעושה לו את זה. ואין ספק שזה עושה לו! אחרי כל קנייה כזו אקי הוא אריה במיטה. שמת לב שגברים מזיינים בהרבה יותר תאווה אחרי הצלחה כספית או מקצועית? זה כאילו שלא אותך הם מזיינים, אלא את ההצלחה, את יריביהם – לכי תדעי מה יש להם עמוק בצ'יפים של המוח. המיטה כמעט נשברת בזיון כזה, כאילו שכל האנרגיה האצורה בגופם בעקבות העסקה המוצלחת נשפכת בתוכך.

אגב גברים, לא סיפרת לי עדיין על הבחור שלך.

-רונית הסקרנית

רונית הסקרנית,

סיפרתי לך שיש לי קטע פסיכוסוריאליסטי עם ריחות? כשתיארת לי את הסלון שלך, נשבעת לך, בא באפי ריח עובש מעופש ומאובק! מסכנה, בחיי. אבל כל אחד והבחירות שלו. והאקי הזה שלך? למרות שלדברייך עומד לו מפטיפון נאצי או ממכונת גילוח מהאינקוויזיציה, הוא מתחיל לסקרן אותי. אולי זה באמת רעיון לא רע לעשות היכרות בינינו מתישהו.

בפעם האחרונה שראיתי אותו ירד גשם (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

ואם שאלת על הבחור שלי, בפעם האחרונה שראיתי אותו ירד גשם, ואני התקוטטתי עם המטריה שהתהפכה כל הזמן. עמדתי במעבר חציה רועדת מקור, עם מעיל הגשם האדום שלי, מחכה שיתחלף סוף-סוף לירוק, כשפתאום אני רואה אותו. מרוב התרגשות צווחתי: "אורי!" אורי שתק. אחרי שנייה הוא העלה את החיוך המפורסם שלו, שמסדר לו קמטים הורסים ליד העיניים, ואני, ללא כל מצפון נראה לעין, לקחתי אותו ביד היישר לבית הקפה הקרוב.

אבל אולי אני צריכה לספר קודם איך הכרתי אותו. לפני כמה שנים, בעודי גוחנת בספריית הווידיאו לעבר מדף הסרטים המוזיקליים, מחפשת בקריז את "צלילי המוזיקה", אני חשה מעיכה איומה של כף ידי, כאילו עלה עליה סמיטריילר. "אוי, סליחה! אני נורא מצטער, דרכתי עלייך", אומר קול מאוד סימפטי. אני מסמיקה כמו ג'ולי אנדריוז. "אתה נורמלי, למה לדרוך על ידיים של אנשים?"

"תגידי תודה שזאת נעל שמאל. ימין דרכה על חרא של כלב לפני שנייה", הוא אומר בחיוך, מצליח להצחיק אותי. הוא לוקח בחמימות את כף ידי הדואבת ומכסה אותה בידיו, שואל אם עדיין כואב. אני מהנהנת, עיניי כבר בעיצומו של תהליך היפנוטי. "קפה!" הוא נזעק, "זה מה שאת צריכה".

אני פוסעת לצידו ולבי הולם. מזמן לא ראיתי מישהו כמוהו. שילוב קטלני בין גוף ארוך, שרירי וחזק, לבין הפנים האלה, עם העיניים החומות, הפה הקטן והאף הגרנדיוזי, שבקעה מהן הבעה כובשת של טוב וחוכמה.

כשישבנו לשתות קפה הגיעה המבוכה, כמו עננה סדיסטית, אבל אורי לא נתן לה למחוק את החיוך מהפנים הסימטריות שלו. אני, כפי שכבר סיפרתי לך, במצבי לחץ מלהגת בטמטומית רהוטה, ממלאת שתיקות מעיקות במתן אינפורמציה מביכה על עצמי בעבר ובהווה. גם בסיטואציה ההיא לא סתמתי לרגע. כשקמתי לשירותים, הוא שלח את רגליו הארוכות קדימה בשביל להתרווח קצת, וכשחזרתי, מרחפת מהתרגשות, מעדתי ברוב שלומיאליות, מה שחשף את התחת שלי לעיני כל היושבים. אוי, הפדיחה! ברחתי משם כל עוד נפשי בי.

"חכי," רדף אחרי אורי, "אני לא מאמין לנזקים שאני עושה לך".

אז סתמתי את הפה, והוא ליווה אותי הביתה. כשעלינו במדרגות הייתי מודעת היטב לעובדה שישבני נחשף בשנית, וחשבתי מה הוא חושב עליו. לא ייתכן שהוא אדיש. במטבח הוא התכופף אלי, תפס בעדינות את סנטרי, הרים את פניי ונישק אותי כאילו אין מחר.

אוי רונית, זו היתה נשיקה מסיפורי אלף לילה ולילה! הלשון המתוקה שלו גמעה את שלי לאט-לאט, כשהוא נישק לי את הצוואר הייתי שלולית גנוזה, וכשהוא ליטף לי את הגוף ואמר שאני "דובונת אכפת לי" שלו, כבר הייתי מאוהבת בו עד קצות האוזניים. לא יכולתי שלא לטרוף אותו, עם העור החמים והאפטרשייב הנהדר בבתי השחי.

שעות הוא מיזמז אותי, שעות. טרף אותי חיים. וליטף, כשכל הזמן הוא מביט בי מחויך. רק לפנות בוקר הוא נכנס לתוכי, כל הדרך לתוך הבטן לתוך הנשמה לתוך הלב.

זהו, זה היה הלילה הראשון. אחריו באו עוד הרבה לילות כאלה, שבהם התחשק לי להמיס אותו מתחת ללשון.

שלך,

אוליב

המשך מחר. ביום ראשון - הכותבות נחשפות!