שתף קטע נבחר

שלום, סלבריטאית

אחרי שהטריפה את הביצה על בסיס שבועי עושה הסלבריטאית "השמינייה" ופורשת בשיא. האם היא נחשפת? תקראו, תבינו

טור אחרון ודי

 

לפני 100 שבועות ו־98 טורים פנתה אליי "היפה, הנכונה והקריזיונרית", להלן העורכת, והציעה לי להיות דנה ספקטור. נו, טוב, לא לגמרי דנה ספקטור למרות שגם אני פולנייה, דיווה וקוטרית לא קטנה. "אני נותנת לך במה לכתוב על מה שעובר עלייך בביצה הקטנה", ניסתה לשכנע אותי בזמן שהזמנתי עוד מנה באורנה ואלה על חשבון העיתון. "אני צריכה עוד זמן לחשוב", אמרתי לה, "אפשר בינתיים להזמין גם מנה של לביבות בטטה?". אחרי שסיימתי לעכל את שתי המנות שהזמנתי ואת הבשורה נכנסתי להתקף חרדה מקצועי. "על מה אכתוב?", שאלתי אותה בהיסטריה. "תכתבי על כל מה שעובר עלייך. המסיבות, העבודה, החיים האישיים שלך, אולי קצת רכילות של מאחורי הקלעים ותביאי לי הרבה נינט (זה היה הרבה לפני שחתול שחור עבר בין הנינה ל"פנאי פלוס"). את מכירה אותה טוב, לא?".

 

אז ישבתי וחשבתי על מה אכתוב. אחרי הכל החיים שלי הם שעמום אחד גדול. כן, אני מפורסמת, אני מצטלמת לטלוויזיה ואני מקבלת הזמנות לתצוגות אופנה, אבל מבחינתי העבודה שלי היא העבודה שלי. בסוף יום צילומים אני חוזרת הביתה, מסירה את האיפור, רובצת כמו כל עם ישראל מול הטלוויזיה ונאבקת במינוס ובמצבי הרוח המשתנים. שום דבר מסעיר במיוחד.

 

אחרי יומיים של דילמה והרבה עידוד מצד "הפרסומאי", חשבתי שזה יהיה נחמד להראות את הצד הפחות זוהר של המקצוע, את הקשיים, הדילמות, חוסר המוסר והאתיקה, הכישלונות, הבדידות ושלל המצבים הקומיים שקורים לי בכל פעם שאני יוצאת לרחוב. אחרי כמה לילות של נדודי שינה ובעידודה של "העושקת", שכבר ראתה איך היא עושה מזה קופה, החלטתי ללכת על המשימה העיתונאית הרת הגורל ולהישאר בעילום שם. ההחלטה לא נבעה מתוך פחדנות או חשש לשרוף קשרים עם אנשי תעשייה (זאת למרות שבטור השלישי הגיע מכתב עם שליח מרני רהב תחת הכותרת "חבל"), אלא בעיקר כדי ליצור מצב שבו אתם מתמקדים בתוכן ולא בצורה. במילים ולא בתגובות של "למה מי את חושבת שאת?".

 

בהתחלה בניתי דמות פיקטיבית. ההשראה היתה אורלי ויינרמן, מורן אייזנשטיין, מיכל טראוריג ועוד כמה בלונדיניות ביצתיות עם אמביציה להצליח, שחלקן כבר התאיידו. השארתי גם כמה אחוזים מעצמי בכל הסיפור הזה. אחוזים שתפסו יותר ויותר מקום ככל שהרגשתי נוח בתוך נעלי העקב האדומות שנעלתי מדי יום חמישי כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה.

 

בשלב מסוים שמתי לב שהדמויות שניסיתי ליצוק לדמות שלי הלכו ונעלמו והחיים האישיים שלי הפכו יותר ויותר דומיננטיים. וכן, הכל היה אמת לאמיתה. שום בדיה. אולי פה ושם הגזמה קלה בשביל ההומור או קצת שינוי שמות, תארים, מינים או שחזור חוויות ישנות שעברתי שנים אחורה למען הטשטוש.

 

תוך כדי הכתיבה שמתי לב שחיי המקצועיים שזורים בחיי האישיים. שאודישן שאני צולחת משפיע על הזוגיות (שכבר אין לי), או שסדרה שנגמרת מובילה אותי לדיכאון של חודשיים.

בשלב מסוים הבנתי שאני עוברת תרפיה שבועית מעל דפי העיתון. למדתי הרבה על עצמי, אבל למדתי לא מעט על שלולית התהילה שבה אני חיה. גיליתי שקומיקאים דגולים מסוגלים לעשות קריירה מחיקוי של מאיה בוסקילה, מיקי בוגנים וגידי גוב, אבל מאבדים את חוש ההומור שלהם כשזה נוגע אליהם. הטור הסאטירי שלי נלקח ברצינות תהומית דווקא על ידי האנשים הכי מצחיקים במדינה. מצחיק, לא?

 

אחרי כמעט שנתיים של כתיבת המדור החלטתי להיפרד ממנו לשלום למרות שיש לי מה לכתוב על "השנון", "כוכב הבלוג המצולם" שקיבל לאחרונה תוכנית טלוויזיה, האודישן השביעי (!!!) שעשיתי השבוע לסדרת האיכות החדשה של HOT ועל מסיבת הברנז'ה האחרונה שהייתי בה וכולם קרסו בה על הרצפה מרוב אלכוהול. אז למרות שיש לי עוד הרבה מה לומר, החלטתי לומר שלום עכשיו. העובדה שבשבוע הבא "פנאי פלוס" יגיע אליכם בעיצוב חדש ועם מדורים אחרים (ראיתי כמה עמודים, יש לכם למה לצפות...), רק הקלה עליי לקבל את ההחלטה. הטור הזה יורד, כי אני לא שחקנית ב"היפים והאמיצים" שסוחבת 15 שנה. ככה זה בשואוביז, עוברים מפרויקט לפרויקט.

 

ולא, החלטתי שלא לחשוף את זהותי ותאמינו לי שזאת לא היתה החלטה קלה. אחרי הכל, חשיפה היתה מספקת לי אייטם יפה בוואלה! ברנז'ה, מיני ראיון בצופית גרנט ואולי אייטם בחדשות ערוץ 2. אחרי הכל, אם הם הציבו מצלמות מול הבית של בר וליאו, אז למה שלא יראיינו גם אותי? החלטתי שאני לא רוצה לאכזב את כל מי שקרא, עקב, נקשר, הגיב ושלח מיילים שבועיים באדיקות. אני לא רוצה שתגלו שאני היא "רק" אני. אחרי הכל, לפעמים הפנטזיה גדולה מכל מציאות (ע"ע ולווט אנדרגראונד). החלטתי לא להיחשף כי אני היא כל ואחד ואחת מכם. ולמרות שעברו עליי כבר 28 שנה ויותר מדי ימי צילום, אני עדיין הילדה הקטנה מחולון שחלמה להיות שחקנית מפורסמת. אני הילדה שעמדה מול המראה עם מברשת על תקן מיקרופון והיתה מדמיינת שהיא על הבמה. אני היא בעצם אתם, רק אולי עם טיפת מזל, הרבה אמביציה ועור של פיל שפיתחתי עם השנים.

 

אחרי 98 טורים תרפויטיים אני חושבת שאני אדם טוב יותר ובעיקר מפוכח יותר. אני פחות צינית, פחות נאיבית ובעיקר יודעת שהכל זה הבל הבלים. היום יש לי טור ובשבוע הבא - כבר לא. היום אני מחלקת חתימות, אבל מחר אף אחד לא יזכור אותי. הכל זמני.

 

זאת הסיבה שהיום אני עושה רק מה שכיף לי לעשות. אני לא מחפשת אישורים שאני טובה, לא מחפשת תו תקן לאיכות ולא מונעת משיקולים של כסף. אחרי הכל, מי זוכר היום מי באיזה הצגות חנה רובינא הרביצה פה מונולוגים? התהילה היא דבר חולף, ואין לי שום עניין להתאבד למען עוד דקה וחצי של מסך או אהבת הקהל.

 

אני קוראת אחורה ולא מאמינה איזו דרך עברתי. באחד הטורים האחרונים התנהל דיון בין המגיבים באינטרנט. מישהי כתבה לי "נהיית משעממת", אחר כתב "התבגרת". נכון, התבגרתי. אפילו טיפה התעייפתי. אני כבר לא מתלהבת. לא רצה לאירועים, לא מתחנפת לאנשים ובעיקר נאמנה לעצמי. ולמרות שיש לי מה לספר על "הפמיליה" ועל הדייט הלוהט שהיה לי השבוע עם "הדוגמן", החלטתי לעשות "השמינייה" ולומר שלום בשיא. כי אצלנו בביצה צריכים לדעת לא רק לדפוק כניסה, אלא צריכים גם לדעת מתי לפרוש.

 

נ.ב

נתראה בקרוב מאוד מעל המסך. ותודה לכל מי שעקב אחרי המדור.

 

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר

 

ani-celeb@pnaiplus.co.il

 

לטור הקודם של הסלבריטאית 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים