ראו על הבחור שהוא לא מבין מאיפה נפלתי לו צילום: ויז'ואל/פוטוס
רונית: אחרי שגמרה להתאבל, תרזה נסעה ללמוד בחו''ל. כשחזרה עם תואר דוקטור, הוריה רשמו אותה לכל משרד שידוכים אפשרי, רצו לכל מקובל ולכל פותחת בקפה. אלה הציצו בתמונה של הכוכבת ההוליוודית, ומיד סיכמו שהבחורה בררנית מדי. שתפסיק לחפש את הנסיך על הסוס הלבן, כי גם סוס אפור זה בסדר"
אוליב: טוב, חשבתי, הוא רגיל לחיות לבד, והנה אני באה ומשתלטת על המרחב הגברי הקדוש. נראה שעברנו לגור יחד מוקדם מדי. אבל אז הוא היה תופס אותי פתאום, מגלגל אותי על הרצפה בואכה זיוניוני זלילה מטורפים"
אוליב: אנחנו רוצות בעל-חי אינטליגנטי, קו-מו-ני-ק-טי–בי, צריך לאיית? שלא ייבהל מכל אוושה לא צפויה. שלא יתכנס לתוך שריון השתיקה ושלא יברח לאנטיפטיה. שיקשיב לנו. שיתחשב בנו. שיהיה גם אסתטי אם אפשר. שיריח טוב. גם זו בקשה גדולה?"
אתמול בקפה, היא ישבה מול בחור שנראה כמו ציור סוריאליסטי. נכנסתי פנימה בתנופה וישר פרצתי בצווחת שמחה: "יו, תרזה, כמה שנים, זה פשוט לא להאמין!" והפניתי מבט רב משמעות לתאונה האקולוגית הקרויה "הבחור מהדייט". פניתי לתרזה, שהחניקה צחוק ביחד עם הפיפי: "מה איתך? זה יהיה השמיני שלך, לא?" פרק 20, וביום א' - הכותבות נחשפות סופסוף!
פורסם:
22.03.07, 07:32
יו אוליב,
אקי עושה צרות בזמן האחרון. נועה, המתבגרת שלנו, הכריזה שהיא לא ממשיכה לשמינית אלא מתחפפת למזרח בסוף הקיץ. אני כמובן הטלתי וטו. מה פתאום להפסיק תיכון לפני הבגרות? התחילו צרחות ובכיות מהגיהינום. אקי, כרגיל, שכב על הספה ולא התערב במלחמת העולם השלישית שפרצה בסלון. וכשהסכים בסוף להתערב, אמר רק "תעזבי את הילדה". כשנשארנו לבד, הודיע לי: "אנחנו לא נתערב לילדה בחיים. אנחנו רוצים אותה לצידנו. שלא תברח מהבית בגלל שאמא שלה מבלבלת לה את המוח. את זה את מבינה, גברת נכבדה?" סבלנותי פקעה לשמע דברי פרקליטם האציל של בני הטיפש-עשרה. "אדון נכבד, כל הכבוד על הנאום המחכים, אבל לא בביתי ולא על חשבון ילדיי. את רעיונותיך הליברליים הנאצלים תיישם במקום אחר. אצל המאהבות שלך, למשל!"
בסופו של דבר זה הסתיים בנצחוני המוחץ: הילדה לא תיסע - לא להודו, לא לטימבוקטו, מצידי גם לא לפסטיבל המחולות בכרמיאל. אחרי שיחת נפש, בה הדגמתי לה מה קורה לילדות יפות כמוה בארצות ניכר, קצת הפעלתי לחץ וגם הבטחתי הונדה-ספורט אדומה, היא הסכימה לוותר על החלום האידיוטי. כתוצאה, אקי החליט על דום-שתיקה. אמר שהוא לא מסכים עם שיטות ההפחדה האלו. לגמרי נשבר לי מאווירת הנכאים בבית, אז כשתרזה חברתי היקרה התקשרה כדי שאציל אותה מדייט כושל, הוריתי לה לא לזוז עד שאני באה.
את חייבת לפגוש פעם את תרזה. היא באמת פרסונה מרשימה. גבוהה, יפה, עצמות לחיים, אף מפוסל, מזכירה את לארה פלין בויל. משהו-משהו האישה הזאת. וגם חכמה פחד. היא גנטיקאית, מוזמנת להרצאות בכל העולם, שואלים את פיה, דמות הזדהות פר-אקסלנס לכל הנשים. רק מה? עדיין רווקה. חורשת דייטים כמו שאני חורשת אתרי סקס.
כבר סיפרתי לך על הטרגדיה שלה? איבדה את אהוב נעוריה בלבנון. אחרי שגמרה להתאבל, נסעה ללמוד בחו"ל. כשחזרה עם תואר דוקטור, הוריה רשמו אותה לכל משרד שידוכים אפשרי, רצו לכל מקובל ולכל פותחת בקפה. אלה הציצו בתמונה של הכוכבת ההוליוודית, ומיד סיכמו שהבחורה בררנית מדי. שתפסיק לחפש את הנסיך על הסוס הלבן, כי גם סוס אפור זה בסדר.
אתמול בקפה, היא ישבה מול בחור שנראה כמו ציור סוריאליסטי. נכנסתי פנימה בתנופה וישר פרצתי בצווחת שמחה: "יו, תרזה, כמה שנים, זה פשוט לא להאמין!" והפניתי מבט רב משמעות לתאונה האקולוגית הקרויה "הבחור מהדייט".
"אז אתה הבעל?" שאלתי קוממיות יכנעית. "אני רונית, חברה של תירי מהנח"ל. נעים מאוד!"
ראו על הבחור שהוא לא מבין מאיפה נפלתי לו.
"זה... היא... היא לא... אשתי", כחכח פרצוף הפיצה.
"אוי, סליחה, איזו טיפשה אני", המשכתי לצווח. "אבל יש משהו באופק, נכון? אתה נראה לי אחד עם ספירת זרע משהו-משהו. אתם בהריון?"
"לא... מה פתאום... זו רק... פגישה ראשונה", נדהם הבחור.
"אל תדאג, בחור, אני עוד ארקוד בחתונה שלכם! ואת, יפתי", פניתי לתרזה, שראו על פניה שהיא מחניקה צחוק ביחד עם הפיפי: "מה איתך? זה יהיה השמיני שלך, לא?"
בהתלהבות פניתי שוב לפרצוף נעל הספורט המעוכה והשווצתי: "תרזה היא הבחורה היחידה בכל המחזור שהתחתנה שמונה פעמים. ממש אליזבט טיילור. אחרי שגנבה לי את הבעל, זרקה אותו והתחתנה עם בעל של חברה אחרת. סדרתית הבחורה שלך", וכאן חייכתי חיוך דודתי מלא רחמים.
הס מצחין הושלך מסביב, לחרדת הדייט המבוהל, שהציץ בשעון בפאניקה ואמר שהוא חייב להגיע לאמו החולה. ציקצקתי בלשוני ואמרתי: "החלמה מהירה, בעזרת השם". הבחור עף מהקפה כמו טיל, ושתינו פרצנו בצחוק מטורף.
נ.ב. הבטחת לי את המשך הרומן-הרומנטי שלך, ואני ידועה כאחת שגובה הבטחות.
שלך,
רונית החצרונית
יו-הו רונית,
באמת עוד לא קלטת, מותק? אין, אין גבר כמו שאנחנו רוצות! היקום עוד לא מוכן לאחד כזה. מה אנחנו רוצות, את שואלת? אנחנו רוצות בעל-חי אינטליגנטי, קו-מו-ני-ק-טי–בי, צריך לאיית? שלא ייבהל מכל אוושה לא צפויה. שלא יתכנס לתוך שריון השתיקה ושלא יברח לאנטיפטיה. שיקשיב לנו. שיתחשב בנו. שיהיה גם אסתטי אם אפשר. שיריח טוב. גם זו בקשה גדולה? וזה מקפיץ אותי להמשך הסיפור העקוב מדם על אורי. הכיני את הממחטות!
עברתי לגור אצלו אחרי משהו כמו חודשיים, אבל כבר בימים הראשונים השתנה משהו. כאילו שעם כניסתי לדירתו נכנסה ללא שום הזמנה גם רוח קרירה. החיוך הכובש שלו נעלם. "מה יש?" הייתי שואלת אותו, "יש לך מצב-רוח?" התשובה: המהום מכחיש.
"אני מפריעה...? הכחשה המלווה בהבעה נזופה, ואין מבט לעיניים.
המשבצת היחידה בה לא היתה לו שום ביקורת עלי היתה בסקס (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
טוב, חשבתי, הוא רגיל לחיות לבד, והנה אני באה ומשתלטת על המרחב הגברי הקדוש. נראה שעברנו לגור יחד מוקדם מדי. אבל אז הוא היה תופס אותי פתאום, מגלגל אותי על הרצפה בואכה זיוניוני זלילה מטורפים. מסתיים הזלילזיון, ואני רוצה להמשיך להשתולל, אבל אורי צריך להכין את ההרצאה שלו למחר, הוא צריך שקט, ריכוז, אה... ושאשים לב, הדפים שליד המחשב, המקושקשים האלה? שלא אגע בהם, זה הדוקטורט שלו.
"אה, בטח, בטח. אני אזהר". אני מתקפלת כמו מיטת ברזל.
"דיר בלאק, אוליב! לפעמים את לא שמה לב איך הידיים המלוכלכות שלך נוגעת בכל דבר".
"אבל יש לך מדפסת", אני מנסה בקול קטן. "אז דף אחד התלכלך קצת בצבע, אז מה. רק רציתי לראות מה כתבת".
ובפעם אחרת: "אז מה חשבת על 'כה אמר זרתוסטרא'? את מחזיקה מניטשה?"
מחזיקה, בטח מחזיקה. אלא מה? בעיה קטנה: לא זוכרת כלום מהספר. "אני צריכה לקרוא אותו שוב", אני אומרת לו ומנשקת בעוז את הצוואר המלוח. הוא זז קצת, ממש טיפה, ונותן בי מבט כזה, שיש בו אמנם משהו מן החיוך, אבל רק משהו. שריד.
על כל דבר היתה לו ביקורת. לא זו בלבד שלא פתחתי אפילו ספר אחד מכל מאות הספרים שהביטו בי בעוינות מהספריה, אני גם חסרת סבלנות, אני "קולטת" אנשים על השנייה הראשונה ומחליטה אם "נאה לי לדבר איתם או לא", אני מעשנת יותר מדי, אוכלת פחות מדי, מתלבשת פרובוקטיבי, "אז אל תתפלאי אם אחר כך זורקים לך הערות ברחוב".
הצצה לפרק של יום ראשון:
"תורידי הכל, אני רוצה לראות את מה ששייך לי!"
"נו, בואי למים, אל תהיי רעה", הפציר אקי בקול שתוי. בסוף הוא זרק עלי ספוג ונאלצתי להוריד את הבגדים, לקול תרועות השמחה שלו: "יופי, סוף-סוף רואים משהו. תורידי הכל, אני רוצה לראות את מה ששייך לי!"
הוא המשיך לנדנד לי שאכנס איתו לג'קוזי, אז בסוף התיישבתי במים. אחרי הכל אנחנו זוג על סף פרידה, עוד מעט מתגרשים, אז אולי אנחנו באמת כמו זונה וקליינט, ולא נורא אם נשתעשע לנו קמעה?
המשבצת היחידה בה לא היתה לו שום ביקורת עלי היתה בסקס. בתוך המשבצת הזו הייתי מלכתו. שם הוא הפך מאינטלקטואל קשוח למרשמלו לוהט שמעריץ אותי. אבל אם יצא שהוא נשאר בבית בשעות היום, מיד היתה נכנסת רוח קרה ומקפיאה כל חלקה טובה בדירה.
זה היה כמו לחיות עם שני גברים. נהניתי רק בזמן הסקס, ולכן משכתי לשם יותר ויותר, כדי שיהיה לי חם ונעים. בחודשים האחרונים לפני הפרידה כמעט לא דיברנו. רק הזדיינו. בדבקות, באהבה, בשנאה, בצער ובנואשות. כך, הבחור שנכנס לחיי והציף את כל חדרי ליבי באור יקרות הציף את אותם החדרים, זמן לא רב לאחר מכן, בחרא.
לא ראיתי אותו עד אותו יום גשום, כשסחבתי אותו לקפה.
-אוליב
ביום ראשון: הכותבות שמאחורי יקירנט נחשפות. רמז: יון ונון. רוצים לנחש? טקבקו. בין המנחשים נכונה יוגרלו פרקים נוספים.
