"עד שנת 2025, כ-1,800 מיליון בני אדם יחיו במדינות או אזורים בהם ישרור מחסור מוחלט במים - ושני שלישים מאוכלוסיית העולם תסבול ממצוקה תמידית הנובעת מהיעדר מקורות מים", מודיע האו"ם המציין היום (ה') את יום המים הבינלאומי
תחת הכותרת "התמודדות עם הידלדלות מקורות המים". "במאה האחרונה השימוש במים גדל בשיעור כפול ויותר מגידול האוכלוסיה העולמית, ומספר מתעצם והולך של אזורים סובלים ממחסור כרוני במי שתייה ובמים לחקלאות. המשבר מגיע לממדים גלובליים", מתריע האו"ם, "ופיתרונו דורש פעולה בינלאומית בכל הרמות".
למעלה מ-150 אירועים ייערכו ברחבי העולם לציון יום המים הבינלאומי בהשתתפות ראשי ממשלות, פוליטיקאים בכירים ופעילי ארגוני סביבה בינלאומיים ומקומיים, וברומא יתקיים האירוע המרכזי של האו"ם. ובישראל? אף לא טיפה אחת של תשומת לב. במדינה המפקירה את נכסי המים הטבעיים שלה באופן שיטתי, מניחה לים המלח לגסוס לאטו וכמעט
אינה עושה דבר כדי לפתור את הזיהום המתמשך של נחלים ומאגרי מים, למי בכלל אכפת מהמשבר הגלובלי.
"בשנה בה מופנה תשומת הלב של ממשלת ישראל לפיתוח הגליל והנגב, רצינו להתריע על בעיות תשתית חמורות המוסתרות מהציבור ושהשלכותיהן על הגליל, תושביו ושאר אוכלוסיית המדינה חמורות", כתבו השבוע פעילי עמותת "אזרחים למען הסביבה בגליל" לאופיר פז פינס, יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה. "אנחנו נפגשים עם מצבים המוכרים ממדינות המוגדרות כעולם שלישי, וקוראים לכנסת ולממשלה לפעול בכל דרך כדי למנוע הידרדרות נוספת".
"הגליל הוא אזור הררי עתיר משקעים שחלקם זורמים לנחלים ומעלים את מפלס הכנרת, ועיקרם מחלחלים אל התשתית ההררית וחודרים למי התהום", מרחיבה ליאורה אהרון, העומדת בראש העמותה ומובילה סדרת מאבקים סביבתיים באזור הצפון. "המציאות בשטח קשה: במרבית הנחלים זורמים מי ביוב ובנוסף, חלק ממכוני הטיהור נמצאים במצב של קריסה ולמעשה אינם מטפלים בביוב. התוצאה היא שלמרות השקעות העתק בתשתיות, נחלים מזוהמים רבים ממשיכים לזרום, חלקם בשמורות טבע".
בעיה נוספת עליה מצביעה אהרון היא ניתוק שיטתי של כפרים ערביים ממערכת המים. "המציאות במדינת ישראל של שנת 2007 בלתי נתפסת", היא מתקוממת. "מקורות נוהגת להעניש את הרשויות המקומיות שאינן משלמות לה על-ידי ניתוק יישובים שלמים מהמים במשך רוב שעות היממה, ולפעמים במשך כמה ימים רצופים. מדובר בנקיטת ענישה קולקטיבית חמורה החורגת מכל אמות המידה האנושיות והסבירות, ומנוגדת בעליל לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הבעיה אכן
תלויה בראש ובראשונה במצב הכלכלי והניהולי של הרשויות המקומיות, אך הממשלה על כל זרועותיה מפקירה את התושבים ומשאירה אותם קורבן לסכסוך כספי".
כנגד הפקרת הזכות למים, שהוכרה במשפט הבינלאומי ועל-ידי מדינה ישראל כזכות יסוד לה ראוי כל אדם, מוחה גם "קואליצית הארגונים לקידום זכות המים". "עשרות אלפי ישראלים חיים מתחת לרף תצרוכת המים המינמלית ההכרחית לנפש", אומרים פעילי הקואליציה, בה חברים ארגונים דוגמת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, "המרכז לפלורליזם יהודי",
"פורום דו-קיום בנגב",
ארגון "ידידי כדור הארץ",
"רופאים לזכויות אדם"
ועמותת "אלג'מאהיר".
"כ-80,000 בני אדם חיים בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב, רובם אינם מחוברים לרשת המים", הם מוסיפים. "ארגון הבריאות הבינלאומי ממליץ על 100 ליטר מים ליום לאדם כמינימום הכרחי לקיום, אולם לכפר הבלתי מוכר אבו-תלול, למשל, מגיעים רק 93 ליטר ליום לנפש ולבעלי-חיים, ולעומתו שיעור תצרוכת המים לנפש ליום ביישוב עומר העומד על 346 ליטר. למצוקה הזו יש השלכות בריאותיות וחברתיות: מחלות זיהומיות עוברות במים, טיפול רפואי ראוי נמנע מהתושבים, שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב הוא הגבוה בארץ ועוד. על המדינה לפעול באופן מידי לחיבור הכפרים לרשת המים במנותק משאלת מעמד הקרקע", הם מסכמים.
