גם לסולידים יש מקום בבורסה

המשקיע הסולידי, זה שרוצה להשקיע בשוק ההון, אבל לא במניות, יכול להשקיע באגרות חוב, אג"ח בשמן המקוצר, שהן נייר ערך לכל דבר. באמצעות הנפקת אג"ח לוות ממשלות וחברות כסף מהציבור. בניוגד למניות שבהן יש למחזיק חלק מהבעלות על החברה, באגרות חוב למחזיק האג"ח אין חלק בבעלות על החברה אלא למעשה הוא מלווה לה כסף לתקופה מוגדרת מראש ותמורת ריבית שנקבעת מראש. האג"ח מייצג את ההתחייבות של מי שהנפיק אותו לשלם למחזיק האג"ח ריבית קבועה וידועה, במשך תקופה שנקבעה מראש.

בסוף התקופה, סוף חיי האג"ח, מקבלים גם את הקרן, כלומר את סכום ההשקעה ההתחלתי. יש אגרות חוב ממשלתיות שמנפיקות ממשלות, כמו ממשלות ישראל וארצות הברית, כדי לגייס כסף למימון פעילותם השוטפת או להחזר הלוואות קודמות. סוג אחר הן אג"ח קונצרניות, שחברות ציבוריות מנפיקות כדי לגייס הון מבלי לדלל את בעלי המניות הקיימים בהנפקת מניות חדשה.

בישראל מנפיקה הממשלה באופן מסורתי מספר אג"ח מסוגים שונים, לתקופות שונות. כיום נסחרות בבורסה אגרות החוב הבאות:

• גילון - אג"ח ממשלתי בריבית משתנה.
• שחר - אג"ח ממשלתי בריבית קבועה.
• גליל - אג"ח ממשלתי צמודת מדד.
• אג"ח קונצרני

אג"ח קונצרני נחשב בדרך כלל כבטוח פחות מאג"ח ממשלתי. לכן המשקיע מבקש פרמיית סיכון - ריבית גבוהה יותר - שבאה לידי ביטוי בתשואה גבוהה יותר מאשר באג"ח ממשלתי. בנוסף, ככל שהאג"ח היא לתקופה ארוכה יותר כך המשקיעים ידרשו תשואה גבוהה יותר, כדי לפצות על הסיכון שבהחזקת האג"ח לזמן ארוך.

מק"מ לסולידיים יותר

מי שרוצה השקעה סולידית יותר, עם תנודתיות נמוכה, אבל עדיין לקבל ריבית גבוהה יותר (בדרך כלל) מאשר בפיקדון שקלי רגיל, יכול להשקיע במק"מ (מלווה קצר מועד). המק"מ נבדל מהאג"ח במספר אופנים.

ראשית, מי שמנפיק אותו הוא בנק ישראל ולא משרד האוצר. המטרה של בנק ישראל היא לווסת את כמות הכסף הפנוי במשק. הוא עושה את זה ע"י כך שהוא מעודד את הציבור להשקיע באפיק חיסכון לטווח קצר, כמו המק"מ, למשל.

ההבדל השני הוא שבניגוד לאג"ח, אורך חיי המק"מ הוא עד שנה. לכל מק"מ יש מספר שמציין את את תום חיי המק"מ, כלומר את תאריך הפדיון. ניקח לדוגמא את מק"מ 417 - הספרה 4 מייצגת את החודש הרביעי, אפריל. 1 מייצגת את השבוע הראשון באפריל ו-7 את שנת 2007.