הצגה: "עצב שהבשיל" - דיאלוג שעושה דרמה
יאש, אינטלקטואל אמריקני שעזב את פולין, חוזר אליה כדי להשתתף בלווית אמו. הוא נושא ונותן עם אנשי עירו לשעבר, רגע לפני שהמסך יורד עליהם. הטקסט המתורגם, הקשה והכבד נשמע בפיהם של השחקנים הצעירים אותנטי ומשכנע - ומספק הצגה לא פחות ממעולה. ויש גם טיפ לאמא הפולניה
נהוג לומר שחלומה של כל אמא יהודיה, בדגש על פולניה, הוא שהבן שלה יהיה או רופא או עורך דין. יש אומרים שייתכן שהיום זה השתנה למהנדס או עובד היי-טק. בכל מקרה, ברור שמקצוע כמו שחקן תיאטרון ממש לא ייחשב להצלחה חינוכית.
לכן, אם בטעות הבן שלה בחר ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב, העצה שהייתי נותן לה היא לנסוע לאזור התעשייה בתלפיות שבירושלים, לעלות במעלית החורקת של הבניין בו לומד בנה ולהיכנס להצגה "עצב שהבשיל", המבוססת על ספרו של יעקב גלאטשיין "כשיאש הגיע" (תרגום: דן מירון, עיבוד למחזה: ברוך ברנר, בימוי: ברוך ברנר וסמי סמיר), שמעלים במקום בוגרי שנה ג'.
הדבר הראשון שתרוויח האימא הפולנייה הוא הצגה המתארת את תמונת המצב של יהודי פולין במחצית שנות ה-30, כפי שזו נראתה בעיניו של יאש - אינטלקטואל ניו-יורקי שעזב את לובלין שבפולין בה גדל, כשנקרתה בדרכו ההזמנות, ונאלץ לחזור אליה כדי להשתתף בהלווית אמו.
יאש חוזר ללובלין. הדיאלוג עושה את הדרמה (צילום: גיל יוחנן)
יאש (טל קלאי) מגלה במסעו, ערב השמדת יהודי אירופה, את תמונת הפסיפס של היהודים בפולין. בפנסיון בו הוא מתארח בלובלין מתגוררים זה לצד זה העגלון, בנו של האדמו"ר ואשתו, הוגה הדעות המשכיל שטיינמן, ועוד דמויות צבעוניות כשהן גם השיקסע הצעירה והחיננית.
במהלך ההצגה נתקל יאש בדילמה קורעת. הדמויות שמסביבו דורשות ממנו במפורש ושלא-במפורש שיעלה את סיפורן על הכתב, רגע לפני שיורד המסך על יהדות פולין. אך יאש, כאינטלקטואל אמריקני, מתעקש לדבוק ברעיון כי הצגה ללא קונפליקט או עלילה ברורה - אינה הצגה.
לאורך ההצגה, היהודים סביב יאש מתעקשים וזועקים בלחש כי למרות שהם אינם "נספרים", הרי שקולותיהם זכאים להישמע, וכי למרות ששום דבר מיוחד אינו מתרחש בקרבם, הם זכאים להיות מועלים על הכתב. במאבק השקט והסמוי הזה, שמתנהל בין יאש לאנשי קהילתו לשעבר, מנצחים האחרונים.
"לא העלילה אלא הדיאלוג הוא שעושה את הדרמה, הקמט שבמילים, הקול, העוויה" - זו המסקנה שאליה מגיע יאש בסופה של ההצגה, ומשאיר לנו את תמונתם של יהודים פולנים - כשהצופים יודעים שגורלם של תשעה מבין עשרה מהם נחרץ למוות.
יש כבוד
ומה מעניין כל כך בהצגה יידית-אמריקנית, שנראית רחוקה כל כך משחקנים ישראלים בתחילת שנות ה-20? אחרי הצפייה ב"עצב שהבשיל" השאלה הזו לא רלוונטית. הטקסט הקשה, המתורגם והכבד נשמע בפיהם של השחקנים אותנטי, משעשע, עצוב ומשכנע. גם המשפטים הבודדים ביידיש במהלך ההצגה נאמרים במקום, ומוסיפים לאווירה שאופפת את צופה.
במשך כל ההצגה המעבר בין הטקסטים חלק ומעניין, וכמעט שאין נפילות מתח. הדמויות השונות משתלבות על הבמה בטבעיות באמצעות בימוי מוצלח שלא נותן רגע להשתעמם. התפאורה, האיפור, הבימוי והמשחק מחושבים עד הפרט האחרון, והשחקנים הטובים יכולים להגיש לקהל הצגה מעולה.
וכאן אנו עוברים לדבר השני שהאמא הפולניה תרוויח בסוף ההצגה, מלבד הצצה מרגשת לשורשים. ברדת המסך על "עצב שהבשיל", היא תגלה שגם תיאטרון יכול להביא הרבה כבוד למשפחה.
בעצם, תיקון - מעבר לעצמם ולמשפחתם, את עיקר הכבוד עושים שחקני שנה ג' בניסן נתיב לעולם התיאטרון.
הערת מערכת: בימים אלה הפסיקו תלמידי ניסן את הרצת ההצגה. ניתן לקוות שהיא תועלה בקרוב שנית - בין אם בניסן נתיב ובין אם במסגרות אחרות.
לפנייה לכתב/ת 
