קבורים באלסקה

חמש וחצי בבוקר. צפצופי השעון המעורר מנגחים בהתמדה ובנחישות את חומת ההכרה עד לקריסתה. בחוץ חושך, גשם וברד. גורדי השחקים של מנהטן מציצים מבעד לחלון ואני דווקא נזכר במצרים. יד ימין נשלחת לכבות את הצלצול הטורדני והיד השמאלית נשלחת, וירטואלית, לכבות את פעמוני האינסטינקט המשוועים לעוד דקה בין השמיכות החמות, לעוד חלום מתוק שיוביל ליקיצה טבעית.

הבוקר אינו זמן להתלבטויות. אני קורע את עצמי מהמיטה הרכה, מתלבש בזריזות, כובע, כפפות, נעלי התעמלות, מעיל ריצה ויורד לרחוב. מכת רוח לפנים מעיפה את שאריות שנתי ואני ער לחלוטין. היד עדיין על השלטר - לא להרגיש את הקור, את נוקשות השרירים, את הרחמים העצמיים שתמיד, אבל תמיד, מתגנבים דרך הסדקים המוכרים ותוקפים ברגעי החולשה.

הולכים על הקצה (צילומים: דניאל קרן)

כן, אני מכיר אותם היטב. שעות הבוקר המוקדמות הן שעות התורפה שלנו, אז, הרחמים העצמיים תוקפים במלוא עוזם. בין אם זה לפני אימון ריצה בניו יורק הקפואה ובין אם זה בהשכמה למניין ותיקין בצינת בוקר ירושלמי. הם לידי, מתדפקים על דלתות הנפש. היד על המתג מרחיקה אותם.

רחוב 89 מתעורר לחיים ואני איתו. צעדי הריצה איטיים וכבדים, דמעות של קור זולגות מעיניי. הגוף, כמו אבן בתחילת מדרון, בהתחלה נראית מהססת, שוקלת באם להתמסר לכוח הכובד ומשוויתרה, אט אט היא מתעוררת לחיים, מדלגת, מתגלגלת, תופסת תאוצה ובהתלהבותה סוחפת איתה שותפים לדרך.

אני כבר בסנטרל פארק, ערפל כבד משווה לפארק נופך סוריאליסטי. הבל פי נסחף ברוח הקרה וכעבור חמישה קילומטרים אני ער. במלוא חושי, ברמ"ח איברי ובשס"ה גידיי אני חווה את הווייתי. את הגוף הנע בקצביות נוחה ונעימה, את מונוטוניות הצעדים, את חום הגוף ואת זעפו של הטבע. הגוף חם, הריצה זורמת, המונוטוניות משכרת ונוף הפארק הולך ומתבהר עם קרני השמש הראשונות. בעוד חודש מהיום, אני יודע, אהיה באלסקה, בדרך לפסגת ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה ואז אזדקק לכוח ולכושר שאני בונה היום.

אין מקום לספקות

השבועות חלפו והגוף שנענה לחיזורי הלב התחזק והתחשל. ושוב, יקיצה לפנות בוקר. רוחות עזות מכות ביריעות האוהל הנטוי על מדרונותיו המושלגים של הר מקינלי באלסקה. כמאמר המשורר: "מסביב יהום הסער". רוחות נושבות בשאון מחריש אוזניים ופתיתי שלג מוטחים באלימות מסוחררת.

כמו נמלים. הטיפוס למקינלי

אלמלא טלטולו הנמרץ של פול, שותפי לאוהל, לא הייתי שומע את צלצול השעון. תורי הגיע. סופת השלגים שאופפת אותנו בימים האחרונים מאיימת לקבור תחתה את האוהל ואותנו בתוכו במעין קטקומבה שטובי החונטים בעולם לא יצליחו בשמירת הגופות שבו כמו באוהל זה. במשך שעות השינה, מדי שעתיים, כל אחד בתורו יוצא אל מחוץ לאוהל ובעזרת את חפירה מסיר את השלג המצטבר סביב ומעל האוהל, שאם לא כן אנחנו עלולים להיחנק בשנתנו.

ושוב, יד שמאל נשלחת לכיבוי מנגנוני הרחמים העצמיים, הספקות הפקפוק והשאלות. לא שאין לאלו מקום, נהפוך הוא: מוקצה להם מקום חשוב ונכבד בתחילת הדרך, הם קיבלו את זכות הדיבור וזכות הביטוי. אז עלו כל שאלות המוכנות, שאלות המחיר הכרוך בעמידה בפסגת צפון אמריקה, שיקולי הסכנה וכדאיות המאמץ. בזמן שאלה נשקלו שוב ושוב ומרגע שנתקבלה ההחלטה שוב אין לערער אחריה. ההחלטה היא בבחינת "נשמע ונעשה", מרגע ששמענו והכרענו אנחנו מחויבים לעשייה ללא פקפוק, היסוס והתחבטויות. וכך, אני מושך את עצמי מתוך שק השינה, עוטה עליי את מעיל הפוך ויוצא החוצה לתוך המערבולת המסמאת של רוח ושלג.

השלג עמוק ואני שוקע בו עד ירכיי. בתנועות נמרצות אני מניף את את החפירה ומתחיל במלאכה. כעבור 20 דקות של עבודה מאומצת שולי האוהל נחשפות לעולם ושעון החול מתהפך עד לכיסויו מחדש. מעליי במזרח שמיים ארגמניים משובצים בכתמי ורוד ואדום, במערב, בין העננים, שמיים כחולים ושחורים צופנים בחובם את המשך הסופה. יפי הטבע חורך את התודעה וצורב את הנפש בפשטותו ובטוהרו.

לוח הזמנים שהשתבש בעקבות הסערה, הקושי הפיזי שבהתקדמות בשלג העמוק והידלדלות מלאי המזון שלנו העלו ספקות ושאלות באשר לכדאיות המשך הטיפוס. כפירות בשלים בסוף העונה החלו חברי הקבוצה לנשור. פול, טייס בחיל האוויר האמריקאי, בלאקוניות האופיינית לו הסתפק ב"I'm Committed".

צעדים אחרונים לפסגה

שלושה אנשים מתקדמים עקב בצד אגודל, בנשימות כבדות מחוסר בחמצן וממאמץ סיזיפי. ביניהם קשור חבל. ייפול אחד, יצילוהו השניים, יפלו שניים - יצילם האחד, יפלו השלושה – מי יצילם? אנחנו עושים את הצעדים האחרונים לקראת הפסגה.

תמונת הפנים המחייכות והידיים המונפות אל על נצרבות בזיכרון המצלמה. התמונה תגלה מעט אבל תספר הרבה, תספר את סיפור הנשמע ונעשה, את סיפור עשר המכות ואת סיפור היציאה משעבוד לגאולה.

• דניאל קרן הוא רואה חשבון ועוסק בספורט ובמסעות אתגריים - לאתר שלו לחצו כאן