שתף קטע נבחר

וייטנאם: ארץ החיים הפשוטים

אחרי שחרשו את צפון וייטנאם ממשיכים שלומית וק. שאיתה במסעם לדרום הארץ. בדרך הם לומדים חישוף וייטנאמי מהו, מזדחלים בתוך רשת המערות של הווייטקונג, מטפסים 136 מדרגות כדי להשתחוות לבודהה של האושר ונפרדים מווייטנאם עם מחשבות על חיים אחרים. פרק שני במסע

שתי דקות זוז

הטיסה לדאנאנג, שדה התעופה של הויאן (Hoian) מתאחרת בחמש שעות בעקבות ביטול הטיסה המקורית שלנו. כאשר אין מספיק נוסעים מבטלת חברת התעופה הווייטנאמית את הטיסה ללא התרעה מוקדמת ומאחדת אותה עם זו שאחריה. כך, מתוך שלוש הטיסות שנטוס בימים הקרובים נצבור איחורים של אחת עשרה שעות.

 

אנחנו נפרדים מהמדריך הצפוני, הציני והמריר שליווה אותנו באנחת רווחה, רק כדי לקבל מדריכה עוד יותר מוזרה בשדה התעופה. דווקא חיכיתי למדריכה וייטנאמית נאה, כדי שק. שאיתי יפסיק לקטר וייהנה מיופייה, אבל התקווה נגוזה כשקיבלנו את וואן, 150 ס"מ של חייכניות, תזזיתיות וטורדנות כפייתית.

 

הויאן היא עיר יפהפיה ככל הנראה אבל בגלל האיחור בטיסה לא הספקנו לתור אותה בניחותא. המדריכה האובססיבית העבירה אותנו בין אתרי העיר השונים בקצב היסטרי, תוך שהיא מעמידה אותנו מפעם לפעם בהקשב כדי לשאת את הסבריה. אחרי המדריך האדיש מהצפון אנחנו מתקשים לקלוט את מבול העובדות הניתכות עלינו בקצב של מכונת ירייה.

 

בית סיני יפה בן 200 שנה מתברר מהר מאד כמלכודת לתיירים תמימים. המתפרה המשפחתית הפועלת בבית מפרנסת את כל המשפחה: הדוד הסיני מצייר דגמים למפות שולחן שבנות המשפחה רוקמות בחריצות מעוררת יראה. כדי להצדיק את המכירה, מקבלות הנשים באופן אישי את התיירים ומספרות על היותן דור מי יודע איזה לשושלת תופרות. בסופו של דבר, במקום סיור בבית זכינו לסיור בחדר מלא שולחנות, כולם עטופים במפות שולחן לבנות רקומות בטווסים עם מפיות תואמות.

 

יש מה לראות בהויאן. גשרים יפנים, בתי מפגש סיניים, וסימטאות מענגות הם רק חלק מהאטרקציות ביניהן הריצה אותנו המדריכה. עם סיום היום המפרך הודיעה לנו החייכנית שתוכנית המחרת מתחילה בשבע בבוקר. כשניסיתי להתחנן על נפשי ולהתמקח על עוד שעת שינה אמרה המ"כית החדשה שאין על מה לדבר. נתחיל בשבע ונגמור בשבע.


בסטיונר. בגשם שוטף (צילום: קובי טננבוים)

 

שפת רחוב

התעוררנו ליום גשום. אחרי שתרגלנו עקיפות על פס לבן ביבש אנחנו עושים את זה היום על כביש רטוב וחלק. כאן, כשמתכננים להרחיב כביש עושים זאת תוך כדי גילוח כל מה שנמצא על התוואי המתוכנן. כאשר הורסים לך חדר אחד מבית בן שלושה חדרים, אתה אומר תודה על מה שנשאר. כך, לאורך הכביש רואים עשרות בתים חתוכים וקירות פעורים של מה שהיה חדר.

 

יתרה מזאת, כיוון שחזית הפונה לרחוב נחשבת ליקרה, בונים הווייטנאמים האמידים בתים צרים וארוכים, כך שרוחבו של בית פרטי ממוצע אינו עולה על ארבעה מטרים (חדר אחד בכל קומה). הבתים הגבוהים והדקיקים הללו צבועים רק בחזית שהרי לא כדאי לצבוע את הקירות הצדדים לפני שהשכן ינצל אף הוא את אחוזי הבניה המורשים.

 

בהרי השיש היפים אנחנו נכנסים לסמטה עלומה, עוזבים את הרכב ומטפסים 136 מדרגות למתחם קסום בשם "הפגודה הקדושה" (The Sacred Pagoda). אפילו ק, אתיאיסט מושבע, מצא עצמו מנפנף קטורת ומשתחווה קלות לבודהא של האושר. ובינינו, מה יכול להיות רע באל שמנמן וחייכן שאוהב את החיים?


הפגודה הסודית. נפנופי קטורת לבודהא (צילום: קובי טננבוים)

 

בין הויאן להואה (Hue) שמצפון לדאנאנג עוברת דרך יפה אולם נאלצנו לוותר עליה בשל ערפל כבד. המדריכה הסבירה שאפשר לנסות, אבל אז היא תצטרך לרדת מהרכב ולצעוד לפניו כדי להראות לנהג היכן נגמרת הדרך ומתחילה התהום. אנשים שפויים אנו, ואף השארנו רסיסי משפחה בארץ, כך שוויתרנו על התענוג.

 

כמו בני ברק

שלושה אתרים מומלצים בעיר הואה: הארמון המלכותי והעיר האסורה - זהו מבנה הרוס ברובו אך עדיין מרשים; פגודת הגבירה (Thien Mu), שניצבת בנהר הבשמים והנוף הנשקף ממנה שווה ביקור, צורתה צב השותה ממי הנהר. האתר השלישי הוא קבר הקיסר טו-דוק ("Tu-Duc") - מתחם המאכלס קומפלקס של מבנים מפוארים המוקפים בחפיר מלא מים.

 

לא פחות מהמבנים מעניין הסיפור אודות הקיסר, שהקים את מצבת הקבורה. טו-דוק היה נשוי ל-107 נשים בסך הכל, אף לא אחת מהן הצליחה להרות לו. הקיסר היה כנראה עקר, בעקבות מחלת אבעבועות שתקפה אותו בילדותו, אותה מחלה שהותירה אותו שדוף וקטן קומה אפילו ביחס לווייטנאמים (36 הק"ג שלו היו פרושים לאורך 150 ס"מ בלבד).


קבר טו-דוק. מתחם גדול לאיש קטן (צילום: קובי טננבוים)

 

עקב מצבו, העסיק עצמו הקיסר בכתיבת שירי דיכאון על חייו הקשים וארצו האומללה, מה שלא הפריע לו לרדות בבני עמו, לבנות את מתחם הקבר ואפילו לסיים אותו בעודו בחיים. עשרים המשרתים שקברו אותו נאלצו מיד לאחר מכן להתאבד בשתיית כוס תרעלה, כדי שמקום קבורתו יישאר סודי. לדעתי יכלו להסתפק בשתיית המים המקומיים, למה לטרוח ולהרעיל מים.

 

אפרופו מים, הימים שבילינו במרכז וייטנאם היו גשומים למדי, מה שאפשר לי להציץ על האופנה המקומית. תושבי העיר התעטפו במעילי ניילון תכלכלים ואפילו כובעי הקש המשולשים זכו לגרסה משודרגת ומנויילנת, ממש כמו בבני ברק. מעניינים במיוחד הם מעילי הגשם האטומים שבחזיתם מלבן פלסטיק שקוף, המיועדים לאופנוענים ולרכבם גם יחד. הרוכב מכסה את ראשו, משחיל ידיים בשרוולים ומניף את מה שנשאר מעל הכידון והגלגל הקדמי כשהחלון השקוף נופל בדיוק על הפנס. אם היה מופיע אי.טי. לביקור זה בדיוק המעיל שהיה לובש.

 

נחזור להואה, למרות שהעיר הוכרזה על ידי אונסקו כ"אתר מורשת עולמי" שורה העזובה בכל, תופעה המאפיינת את וייטנאם כולה. בפינות הפגודות מבצבצת עשביה, פיסות נייר טואלט זרוקות ליד השירותים (בול קליעה), והמבנים היפים מכוסים בפטרייה שחורה, עובש והמון לכלוך.

 

לוקאל פטריוט

בשדה התעופה של סייגון, או הו צ'י מין בשמה החדש, פגשנו מדריך מסוג חדש. אחרי הציני והאנטיפט שליווה אותנו בצפון, והאובססיבית במרכז, זכינו למעריץ מושבע של הו צ'י מין, שופר נאמן של המפלגה הקומוניסטית, וטיפוס חרדתי כפייתי עם קבלות. תחום השיחה החביב עליו הן תכניות הממשלה הווייטנאמית: בעוד חמש שנים יקום כאן שדה תעופה חדש, בעוד שנתיים ייבנה גשר חדש וכד'. ממש תכנית חומש כמו בימיו הטובים של סטאלין.

 

האתרים היותר אטרקטיביים בסייגון הם מוזיאון המלחמה, פגודת הג'ייד וארמון האיחוד מחדש. הארמון, אגב, היה סגור בשתי הפעמים שתכננו לבקר בו. אך לא איש כמדריכנו הנאמן יוותר על ההזדמנות להציג לנו את שיאו של הטיול, בעיניו. בבוקר האחרון לשהותנו בעיר נאלצנו לקום בשש איי.אם. כדי להספיק לבקר בארמון. הבניין דורש תחזוקה מיידית, החלפת שטיחים דחופה וצחצוח רהיטים. יפה הוא לא, אך בהיותו סמל למאבק בין הצפון והדרום במלחמת האזרחים, כמו גם לכניעת הדרום, הוא מציג פרק משמעותי בהיסטוריה המודרנית של וייטנאם.


הו צ' מין. קטנועים ברמזור (צילום: יגאל צור)

 

מחילות הווייאטקונג

מסייגון אפשר לצאת למספר טיולים חביבים: לתעלות קו-צ'י, למקדש הקאו-דאי ולדלתא של המקונג. תעלות קו-צ'י הן המחילות ששימשו את מחתרת הווייאטקונג במלחמתם בצבא האמריקני. מערכת סבוכה ומפותלת של תעלות באורך כולל של כ-200 ק"מ ובהן בין היתר, מטבחים, בית ספר ובית חולים.

 

המחילות המקוריות הורחבו קצת כדי לאפשר לתייר המערבי המצוי להיכנס פנימה. חייל וייטנאמי מצויד בפנס ליווה אותנו במחילה, שגם אחרי ההרחבה נשארה צרה למדי. אני משתחלת בתעלה שרוחבה כ-50 ס"מ, מתפתלת ועוקבת אחרי התוואי בחושך כמעט מוחלט, כשהחייל נעלם לי מדי פעם בסיבוב ואני לא רואה כלום. ק. גילה להפתעתו שלמרות עברו המהולל כטנקיסט, הוא סובל מקלאוסטרופוביה. אחרי המטר החשוך הראשון הוא סב לאחורי ושעט החוצה חסר נשימה כשהוא מועך אותי ועוד תייר תמים שאיתרע מזלו ועמד בדרכו.

 

נסיעה של כשעה הביאה אותנו למקדש של הקאו-דאי, דת וייטנאמית חדשה המאחדת את הבודהיסטים, הטאואיסטים והקונפוציוניסטים, ואפילו שואבת קצת מהנצרות. בצהרי היום מתקיים במקדש טקס שהמשתתפים בו לבושים בגלימות לבנות, כחולות, אדומות וצהובות ולראשם כובעי נייר. ממש קו-קלוקס-קלאן בטרי-קולור.


טרי קולור. מקדש קאו-דאי (צילום: יגאל צור)

 

אולם התפילה של מקדש קאו-דאי מעוטר בפסלי גבס צבעוניים ובעמודים גבוהים התומכים ביציע - מעין מרפסת פנימית המקיפה את אולם התפילה ממנה צופים התיירים בטקס. אנחנו מטפסים בצייתנות למרפסת. אחרי חצי שעה של מלמולים, כשברקע מייללת מוסיקה וייטנאמית, מתחילים התיירים לעזוב. בדרך חזרה לסייגון אנחנו רואים אישה מטאטאת את הכביש המהיר בעזרת מטאטא זרדים. אכן, משקיעים בתחזוקה.

 

אפוקליפסה עכשיו

במרחק שעתיים נסיעה מסייגון נמצאת דלתת המקונג, הארוך שבנהרות דרום מזרח אסיה. הנהר מתחיל אי שם בהרים של מזרח טיבט ומתפתל דרומה לאורך כ-4,350 ק"מ, דרך סין, לאוס, תאילנד וקמבודיה עד שהוא נשפך לים בדרום וייטנאם. כאן אפשר לעלות על סירה ולשוט בין הנהרות, התעלות, השווקים הצפים וכפרי הדלתא.

 

בסיום השיט אנו מובלים אחר כבוד לארוחת צהריים. מנת הפתיחה היא דג מטוגן שעומד זקוף על קשקשיו וזיפיו. המארחת לוקחת פיסות של נייר אורז, מרככת אותן במים חמים לקונוסים וצובטת חתיכות מהדג אותן היא מגלגלת לתוך הקונוסים. המנה הבאה היא שרימפס ענק, שהמארחת קילפה את ראשו ותלשה את רגליו. עכשיו הוא מתחיל להיראות יותר כמו מזון ופחות כמו חרק. המנות ממשיכות להגיע לשולחן. כולן יפות ומעניינות ואף לא אחת אכילה. בעיני, כמובן. אני מאריכה בתיאור הארוחה כי רבים מהללים את האוכל הוייטנאמי. לטעמי הוא פשוט חסר טעם. דומה אמנם לאוכל התאילנדי, אך נטול תבלינים. בפעם הבאה אביא מלחייה מהבית.

 

זהו, עם סיום הארוחה נגמרת לנו גם וייטנאם, ממנה אנצור שלושה דברים: את שדות האורז האינסופיים, האיכרים עם כובעי הקש והחיים הפשוטים. אנו בדרך לקמבודיה.

 

 

  • בפרק השלישי והאחרון שלומית וק. עושים את קמבודיה: כרגיל, הם מתעכבים בשדה התעופה, מתרשמים מאתר המקדשים של אנגקור ובסופו של דבר מוותרים על טיסה בכדור פורח אה-לה ז'ול ורן

     


  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    סטודנטיות בהו צ'י מין סיטי
    צילום: איי פי
    קבר הקיסר טו-דוק
    צילום: קובי טננבוים
    תושבים בהואה. תצוגת אופנה
    צילום: קובי טננבוים
    ילדות. החיים הפשוטים
    צילום: יגאל צור
    צילום: רויטרס
    שדות האורז האינסופיים
    צילום: רויטרס
    מומלצים