הכי "גבר גבר" שאני מכירה

תמיד חיפשתי מישהו שיאהב ויעריך אותי כמו שאני, שיעודד את התפתחותי האינטלקטואלית, המקצועית והרוחנית. שיעריך את הייחוד שבנשיותי. אני חושבת שלגמרי מצאתי אותו. זה קצת אירוני כי הוא תמיד היה שם ברקע, אבל רק בשנתיים האחרונות הקשר שלנו הלך והתהדק. פתאום הנוכחות שלו הפכה חזקה יותר, ואנחנו קרובים מתמיד.

מעבר לכל ההערכה שלו כלפי, אני מרגישה שאין דבר שהוא לא יעשה בשבילי. החל מהדברים הכי קטנים וכלה בדברים הגדולים. הוא נמצא שם בכל הרגעים הקשים שלי. עוזר לי, תומך בי, מעודד אותי. הוא נמצא שם גם כשהכל שמח וטוב. אני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. מה שמדהים בכל העניין הוא שכל התמיכה הזו תמיד נעשית ללא תנאים. נדמה שהאהבה שלנו אחד לשני היא בלתי מעורערת. אני מנסה לדמיין כל מיני תרחישים שעלולים לסכן את הקשר המיוחד הזה, אבל לא מוצאת. אין ספק שהוא הגבר הכי מדהים והכי מיוחד שפגשתי אי פעם וכמותו לא אפגוש. לכל מרימי הגבה, כן, אני בטוחה בזה לגמרי, כי הגבר הזה הוא לא אחר מאשר אבא שלי.

כשאנחנו פוגשים בני זוג פוטנציאליים, רובנו באופן אוטומטי מתחילים בהשוואות לאקס. אני באופן אוטומטי, אך לא תמיד באופן מודע, עורכת השוואות לאבא שלי. לכל אלה שכבר רצים לכתוב טוקבקים עם צמד המילים "תסביך אלקטרה" (המקבילה הנשית לתסביך אדיפוס), הירגעו. התייעצתי עם פרויד. מעבר לכך, לא פיתחתי עוינות כלפי אמי ואף פעם לא התלוננתי על כך שחסר לי איבר מין זכרי.

דרושה: תחושת ביטחון

עכשיו ברצינות. מובן שאיני מחפשת גבר הדומה לאבי מבחינה חיצונית, אלא כזה הדומה לו באופן ההתייחסות שלו אליי. האם הוא יעריץ אותי באותה מידה? האם הוא יהיה מסוגל להיות שם בשבילי כל אימת שאזדקק לו? האם הוא יהיה מסוגל לשאת את מצבי הרוח המשתנים במהירות מסחררת שיש לי, את העצלות שלי וכל יתר המגרעות? מצד שני, האם הוא יהיה מסוגל לזהות את כל אותן התכונות החיוביות הקיימות בי ולהעריך אותן?

אני תמיד נזכרת באחד המקרים בהם בן הזוג הרציני האחרון שהיה לי אכזב אותי קשות. אמי הייתה מאושפזת בבית חולים והרגשתי מאוד בודדה. באחד הלילות שחזרתי מביקור בבית החולים, שבורה לגמרי ממצבה הבריאותי המעורער, נכנסתי למיטה ופתאום שמעתי אנשים זרים בחצר הבית.

הייתי היסטרית והתקשרתי אליו. הוא בדיוק היה באמצע בילוי עם חבר, ואפילו לא העלה בדעתו לעזוב הכל ולבוא להיות לצדי ברגעים הקשים. הוא כנראה העדיף להיות לידי רק כשהיה לנו כיף, משעשע ונעים. מה הביא אותי לקשר מתמשך כל כך עם אדם שכל כך לא היה ראוי לאמון שלי? זו שאלה מצויינת. אני תוהה האם בפעם הבאה אדע לזהות אם עומד מולי אדם יציב שיוכל להיות נוכח בחיי במלוא מובן המילה.

אני מניחה שגם אם אנחנו מאוד עצמאיים כלכלית, חזקים נפשית ומוקפים בחברים הכי מדהימים, אחד הדברים הכי חשובים שנחפש בבן-זוג זה הרגשת הביטחון והתמיכה שיספקו לנו. לא מתוך תלות, אלא מתוך רצון לדעת שהוא יוכל להיות שם לצדנו בטוב וברע. שלמרות ובגלל שלל חסרונותינו, הוא תמיד יהיה שם לידנו. מובן שכל זה בא עם מחויבות הדדית ורצון להיות שם בשביל בן הזוג. אין מנחם יותר מאשר הידיעה ששני אנשים מהווים רשת ביטחון זה לזה, מעיין תחושה של "שנינו נגד העולם".

דה ז'ה וו

כנראה שבסיס פסיכולוגי אחר שמתאר טוב יותר את הרגשתי הוא תופעה אותה כינה פרויד "כפיית החזרה". זו הגורמת לנו לעשות שוב ושוב מה שעשינו בעבר, לנסות ולשחזר מצב מוקדם. כך האנשים שאנו אוהבים והאופן שבו אנו אוהבים אותם הם חזרות לא מודעות על חוויות מוקדמות.

אז בינתיים יש לי חוויה מוקדמת, והיא הקשר המדהים עם אבי. אך עדיין לא הצלחתי להעתיק ולשחזר את הקשר המוצלח הזה לקשר מוצלח אחר, עם בן זוג. אולי החוויה המוקדמת שלי טובה מדי מכדי להיות קיימת שם פעם נוספת? כנראה שבאופן אישי, המודל שלי לחיקוי מושלם מדי, ולכן הרף שלי למציאת בן זוג גבוה מדי.

ברור לי שהפרמטרים למציאת בן זוג לחיים שונים מאלה הקיימים בדמות האב. בנוסף להערכה והאהבה להן אני זוכה מאבי, ומעבר להקרבה חסרת הפשרות שהוא מוכן לעשות עבורי, ישנם דברים אחרים שהייתי רוצה בבן זוג. כאלו שבדרך כלל אין במערכת יחסים עם אב. למשל שותפות מתוך שוויון, צוות ששני שותפיו פועלים יחד כדי לממש איכות חיים שהם שואפים אליה ושיתוף בחוויות של צמיחה והתפתחות אישית. יש משהו קסום בגדילה משותפת של בני זוג, שותפים למסע החיים.

הפוטנציאל לכישלון טמון בחיפוש אחר בן זוג מושלם, כי מן הסתם, אין חיה כזו. ראוי בהרבה לחפש אחר בן זוג שלם עם עצמו, בוגר. כזה שיהיה איש הסוד שלי ואוכל לבטוח בו. שותף למסע שכולל בתוכו עליות וירידות, הצלחות לצד כשלנות,  ושותף ללמידה והחתירה המתמדת לשיפור שהמסע מביא איתו. עד שאמצא, אמשיך לחיות בצלו של אבי, היחיד שבינתיים זכה אצלי בתואר "גבר גבר".

האימייל של מיצי