מורידים מצה עם בירה
הישראלי המצוי רוצה להתחתן כדת משה וישראל - כל עוד הרב יצחיק אותו מתחת לחופה, לא יקשה במקווה ו"יגמור את זה מהר". אבל אולי דווקא גברת ישראלי, שלא יודעת שרוטב סויה כשר לאוכלי קטניות בלבד ורוטנת על הבלנית עם גזר-הבד המוחדר לצנעתה, מבינה מה חשוב אמת?
| שי בנימיני |  | אריאנה מלמד | | | | |
בהתקדש ערב חג מתמלאים העיתונים בסקרים מסקרים שונים, שמוכיחים קבל עם ועדה עד כמה קרוב הישראלי המצוי ליהדותו, ועד כמה כולנו משפחה יהודית חמה אחת. באופן מרגיז אני מסרב להתבסם מניחוחות הסקרים הללו, ודווקא נזכר בסיפור הנ"ל. הגיע הזמן להודות באמת: רוב הציבור בישראל רחוק מהדת היהודית וממצוותיה, ולא יעזרו סקרים שטחיים ומרוממי נפש בימי חג.
הישראלי המצוי רוצה להתחתן כדת משה וישראל, כל עוד הרב יצחיק אותו מתחת לחופה, לא יקשה בסוגיית המקווה ו"יגמור את זה מהר". מר ישראלי יזדעזע למשמע סכנת ההתבוללות או נישואיי התערובת, אך יתגאה בדוגמניות, שחולקות יצוען עם סלבריטאים
ערלים. הלא במקרה דנן יש להקל, שכן הן מביאות כבוד לילידים המקומיים ומוכיחות כי גם בתחום זה אנו "אור לגויים". הוא יצום ביום-כיפור, אבל ייעזר בדי-וי-די במהלכו. הוא יעדיף שהבשר שהוא צורך יהיה כשר, ואם יש עליו קצת גבינה - אין דבר, כל עוד היא כשרה... ובסקר הבא, אותו ישראלי יסומן כשומר כשרות. הוא לא יאכל לחם בחג, אבל פסטה, בירה או כל תבשיל אחר שבושל בכלים שלא הוכשרו לפסח, יעלו על שולחנו. לפני מספר שנים הגדילה לעשות מזללה ידועה, שפרסמה כי בפסח היא תשווק את מרכולתה, שאיננה כשרה בעליל, כשהיא נתונה בלחמנייה כשרה לפסח לאוכלי קטניות.
בישראל דהיום מתעצבת דרך חיים חדשה, שהיא תערובת לא ברורה של חצאי מצוות, שברי מסורות שמקורן לא ברור והנהגות ישראליות-מודרניות. זאת כתוצאה משילוב מטריד של היעדר ידע, פחדים קמאיים (אכילת בשר חזיר למשל), הנחות פסבדו-מדעיות שמהימנותן מוטל בספק (שחיטה כשרה היגיינית יותר, בריא להפריד בין בשר לחלב) וכמובן מסורת ישראל-סבא וישראלה-סבתא.
על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אינני מזלזל בכל מי שמגדיר עצמו מסורתי או מקפיד ברמה זאת או אחרת על הלכות ומנהגים שונים. כל אחד זכאי לבחור את אמונתו, דרכו והנהגותיו, כאשר יחפוץ. אינני ממעיט בחשיבות מפעלי ההידברות והלימוד המשותפים; ערכם רב בעיקר בכל הנוגע להכרת "הצד השני", כמו גם הבנת הקווים האדומים של כל צד. אך אני מקל ראש בכל מי שרואה בסקרים אלו עדות להיותנו עם אחד, שתורת ישראל נר לרגליו, ועוד רגע קט תגיע הגאולה. קצת קשה להבחין ביהודיות זו, כשרוב ילדי העם מכירים את שיריה של נינט ולא את מילות קריאת שמע.
עם זאת, בצער רב עלינו להודות כי העם היושב בציון מאס בדת ובחוקיה. מה הוא בכל זאת רוצה? כמו כל דבר בישראל - קצת מזה, קצת מזה וקצת מזה, בפיתה. בפסח זה יכול להיות גם במצה. תנו לנו יידישקייט בפיתה, והכל יהיה בסדר.
יותר מכל דומה הדבר לסיפור על הדרשן מארץ-ישראל, שהגיע בשבת לבית-כנסת מודרני בניו-יורק. בסוף התפילה נתבקש לשאת דרשה. "אדרוש על חשיבות העלייה לא"י", הכריז. הגבאים הביטו זה בזה ואמרו: "שמע, החבר'ה כאן לא יעזבו כל-כך מהר. דרשתך תשעמם אותם. יש נושא אחר?" חשב הדרשן מעט וענה: "אין בעיה, שבת היום. אדרוש על חשיבות שמירת שבת". שוב זעו הגבאים באי נוחות: "שמע, זאת אמריקה, רוב המתפללים לא גרים בקרבת מקום; חלקם מגיעים לכאן ברכבת התחתית, אחרים במונית או ברכבם. בחר לך נושא אחר". הדרשן השתהה קמעא ואמר: "בפרשת השבוע קראנו על חוקי הכשרות. אדרוש בנושא זה". הפעם לא נדרשו הגבאים אפילו לשהות משום הנימוס: "ראה נא, איננו יודעים מה מתרחש במטבחו של כל אחד ואחד מבני הקהילה, לא כולם מקפידים על הלכות הכשרות ואיננו רוצים להכלימם". "אז על מה אתם רוצים שאדרוש? לא א"י, לא שבת, לא כשרות, מה נותר?", שאל הדרשן בייאוש. "יידישקייט", ענו הגבאים, "דבר קצת יידישקייט".
הכותב הוא יו"ר תנועת "ציונות דתית-ריאלית"
הצרה היא שהמחנה אליו משתייך בנימיני אינו יכול להציע אמות מידה אחרות. בישראל, מרגע שהאורתודוקסיה הייתה יכולה לממש את חופש הפולחן שלה ללא הפרעה - היא כללה בתוכו גם חירות לבוז וללעוג למי שאינו רוצה בה; ומרגע שלאורתודוקסיה ניתן כוח פוליטי, היא השתמשה בו לרעה כדי לערוך סלקציות של טהרה וטומאה, שייכות והיבדלות - הכל על פי תפישה של מיעוט נרדף וצודק, שהפך לרודף וצודק הרבה פחות. כל עוד הוא יכול לגלגל עיניים לשמיים ולרחוץ בצדקת דקדוקי אמונתו, הוא פטור לכאורה מדין וחשבון רציני על ערכיותו-שלו, וממונה – לכאורה, ורק מטעם עצמו - על הוקעת הזולת שאינו נוהג כמותו.
"מר ישראלי", קורא בנימיני בלעג לציבור גדול מאוד של בני-אדם, שהם אולי אוכלי פיתות - אבל גם נותני-מתן-בסתר בסופרמרקט בערב פסח; שצעיריהם נאנקים תחת כפייה דתית בטקסי הנישואין שלהם, ואף-על-פי-כן עורכים אותם כסימן להזדהות עם אבותיהם מכל הדורות; שהבנתם בדקדוקי "קלה וחמורה" בהחלט מוטלת בספק, אבל לזכותם צריך לומר שהם משתדלים להבין, כולל את מר בנימיני - בעוד שהוא כלל אינו טורח להבין אותם.
מר ישראלי אמור היה, בעולם יפה וצודק משלנו, לבחור כיצד הוא מממש את יהדותו בארצו ללא כפייה. אך מרגע שחברו האורתודוקסיה והפוליטיקה זו לזו, החירות נשללה ממנו. תהליך החילון שעובר על העולם המערבי נגע גם במר ישראלי, והותיר אותו נבוך באשר לזהותו הדתית. בני המחנה של מר בנימיני - הוא התחיל בסלקציה, אין לי ברירה אלא להמשיך - מעולם לא יצרו עבור מר ישראלי תוכנית לימודים רציונלית, שתבהיר לו מהם ערכיה הבסיסיים של היהדות הזאת, והאם הללו באמת כוללים, נגיד, גזל אדמות של פלסטינים, התעמרות מתמשכת בעובדים זרים וחובה קדושה לרצוח ראש ממשלה. או אולי להיפך: האם הערכים הללו מציבים את החמלה, החסד והסולדיריות קצת מעל לחיטוט במטבחיו של הזולת, והאם יש ביהדות קוד מוסרי בסיסי שאפשר להסכים עליו, ואפשר גם להסכם שכל היתר הוא, במחילה, פרטים קטנים.
מר ישראלי לא יודע. לזכותו אפשר לומר שהוא משתדל, עד כדי כך שהוא מייחס למטבח של מר בנימיני איזו איכות מאגית, איזה ערך מוסף של קדושה, ובאמת נמנע לפגוע בו כמיטב יכולתו. מר בנימיני לועג להשתדלות הזאת ומנציח את מנטליות-הגטו המקורית שכוונה, כזכור, נגד גויים ולא נגד יהודים. ישראל שחטא - ישראל הוא, לימדו את מר בנימיני. ומר ישראלי לא כזה?
ובעוד הוא טובל בצדקתו ושרץ הלעג בידו, הרשו לי לספר למר בנימיני סיפור אמיתי על בלבול, מסורת וערכים. הוא אירע לא מזמן ביישוב גלילי קטן, שאחד מבניו - יפיוף מקורזל שרעמתו קשורה בקוקו מרהיב - הגיע לגיל שלוש. כמקובל במשפחתו, נערכו בוגריה לטקס החלאקה. עניין של מסורת. יצאו ברוב עם להר מירון, הכינו סעודת מצווה לשלוש מאות עניים, תרמו לצדקה ושמחו עד מאוד. למחרת ראיתי את היפיוף בגן הילדים, והקוקו, בניגוד לציפיותיי, עדיין עיטר את פדחתו. כששאלתי מדוע לא נגזז, אמרה דודה שלו, "לא חבל על התלתלים?" - וצדקה מאוד. גברת ישראלי הזאת, שאולי קוראת את עלילות רפאלי ודי-קפריו בשקיקה, שאולי לא יודעת שרוטב סויה אסור בפסח לנמנעים מקטניות, שרוטנת על הבלנית עם גזר-הבד הלבן המוחדר לצנעתה במקווה לפני נישואיה, מבינה יותר ממר בנימיני מה חשוב אמת: שלוש מאות עניים שזכו לארוחה חמה. בשמה ובשמי, הרשו לי לאחל למר בנימיני שיזכה תמיד למצוות.
לפנייה לכתב/ת 
