שמחת עניים בבוליביה

כששואלים את הילדים בשכונה בה התחלתי להתנדב בבוליביה, איפה הם רוצים לגור כשיהיו גדולים, מחציתם עונים שבברזיל ומחציתם שבספרד. זה לא מפתיע, בהתחשב בעוני המחריד ששורר בשכונה.

בסנטה קרוז, העיר הגדולה והעשירה ביותר בבוליביה, הרחק מהמרכז ומעיני רוב המטיילים שבדרך כלל אינם שוהים בה יותר מיום, חבויים כמה אזורים עלובים. השכונה בה אני מתנדבת במהלך החודש הקרוב בהחלט נכנסת תחת ההגדרה הזו.

חיים בין הצריפים (צילומים: תמרה נוביס)

הרחובות אינם סלולים ובוץ וביוב מציפים אותם דרך קבע. בין הצריפים מסתנן לו שוק גדול בו אפשר לקנות הכל בפחות מחמישה שקלים - ירקות, פרחים, עופות תלוים במהופך, צעצועים ותכשירי ניקוי מעלים אבק. כשאין כסף לקנות סוכר, ההגיינה אינה בראש סדר העדיפויות.

אין אוכל אבל יש נימוסים

אני מגיעה לחצר מדי בוקר ואת פני מקבלים 20 ילדים חייכנים. גילם נע בין 6 ל-12, חלקם נושאים בזרועותיהם את אחיהם התינוקות כדי לעזור לאמא שנשארה בבית עם הילדים הנוספים. בשעות הצהריים הם לומדים בבית הספר, אך כדי שלא יסתובבו בבוקר ברחובות, נפתח המרכז הזה מכספי תרומות. 

פה הם מכינים שיעורי בית, משחקים עם המתנדבים, לומדים להפעיל

 תוכנות במחשב שנתרם לא מזמן, ואפילו שמחים ללמוד מאיתנו אנגלית. הופתעתי לגלות עד כמה שמים ההורים דגש על נימוסים - בבוקר הילדים לוחצים לי את היד ובצהריים אף פעם לא ישכחו לומר "להתראות המורה" ולתת נשיקה.

שתי תרנגולות ותינוק מת

ליד החצר, בין ארבעה קירות פח, גרה עם משפחתה המורחבת בחורה צעירה שעוזרת לנו בבישול ארוחה חמה לילדים. אחרי הריון קשה שבמהלכו ברח בעלה לספרד, היא ילדה השבוע תינוק שנפטר מיד. היו לו סיבוכים בנשימה והרופא איחר להגיע לבית החולים השכונתי. התינוק שלה נכנס לסטטיסטיקה העגומה של 69 מיתות לכל 1,000 לידות בבוליביה, המחזיקה בשיא מבין כל מדינות דרום אמריקה.

כשבאנו לביתה להביא לה פרחים, ראינו מחזה שלא נשכח לעולם. התינוק המת היה שכוב על שולחן בחצר, על מפה לבנה. הוא היה עטוף בבגד לבן ולרגליו היו נעלי נייר לבנות, שלפי האמונה אמורות לעזור לו לעלות השמימה בקלות. לידו היו מונחים פרחים ונרות, ובני משפחה וחברים ערכו משמרות סביבו כל היום וכל הלילה.

מועד להלוויה טרם נקבע, משום שלאם אין את 200 הדולר הדרושים לקניית חלקת קבורה. במצבים כאלה לפעמים נערכת מגבית בשכונה וכל אחד נותן את המעט שהוא יכול, לפעמים גם קופת השכונה עוזרת. אך כאילו לא די בכך, סיפרה לנו האם בעינים נפוחות מבכי, הרופא המיילד ברח מבלי לתת לה תעודת פטירה, שבלעדיה לא ניתן לקבור את התינוק. בכל זמן ביקורנו התרוצצו ילדים בחצר הקטנטנה בין שתי התרנגולות, מה שהיה נראה כרכושה היחיד של המשפחה.

אלוהים הוא לא הגוגל

החיים בסנטה קרוז כל כך שונים מהחיים שאני מכירה. אנחנו מתכננים פעילות לילדים ואחד המתנדבים מציע לקחת אותם לאינטרנט קפה הסמוך ולפתוח לכל אחד תיבת דואר משלו. אני שואלת את עצמי, האם אני נמצאת פה כדי לשנות משהו? האם זוהי שאיפה מוצדקת? או אולי אני צריכה להשתלב בחיים שלהם ולהפסיק לראות הכל דרך משקפיים מערביות? חבר אומר לי שאם לא יראו עולם אחר באמצעות האינטרנט, הם לא יידעו שקיימים כבישים סלולים ולעולם לא יוכלו לסלול לעצמם.

ברכות מצדו השני של העולם

אבל אולי ככה טוב להם? אולי אלוהים הוא לא הגוגל אלא החופש שלהם לרוץ בשכונה, לשחק עם חברים, היכולת לאכול בכל יום את אותו האורז בלי להתלונן, גם אם יש בו נמלים? העיניים של הילדים וגם של הוריהם אומרות לי שהם לא מחפשים יותר ממה שיש להם. אבל מי מאיתנו לא רוצה יותר?

הימים עוברים ובכל זאת יש לי דחף ללמד אותם אנגלית, להראות להם סרטונים מהעולם הגדול במחשב וללמד אותם על ארצות שונות בעזרת מפת העולם שתלויה בחצר. מצד שני, הייתי רוצה ללמוד מהם את סוד החיים הפשוטים.

מתקדם לאן?

כשג'ורג' בוש שולח מליארדי דולרים במסגרת חבילת סיוע למדינות האנדים, האם הוא באמת עוצר קודם לחשוב מה צריכות אותן מדינות לפני שיצטייר כנשיא שידו בכל? צריך להכיר את התרבות במדינות אלה כדי להבין שלהבטיח 250 דולר על כל חלקת קוקה שתושמד, רק יגביר את ייצור הסם למדינתו שלו.

אתמול צפיתי בטלוויזיה המקומית בחגיגות בעיר קוצ'במבה לרגל תחילת מחיקת האנאלפביתיות מהאזור. הבוליביאנים מודעים היטב לבעיותיהם אך אי יציבות שלטונית, כלכלת השוק השחור ובעיות רבות נוספות מעכבות את הפתרונות.

כשאני מביטה בילדים ששוקדים על העתקה מדוייקת של חמישה דפים מספר הלימוד לתוך המחברת, מילה במילה, כי זו המשימה שקיבלו מהמורה בפעם החמישית השבוע, אני רואה שהם רוצים להצליח, ואם הם רוצים, אז הם ימצאו את אושרם, שהוא לא בהכרח בעולם המערבי.

• לקריאת הפרקים הקודמים לחצו כאן