שתף קטע נבחר

ראינו כבר הכל

הם לא רואים ריאליטי וטלנובלות, ובקושי יודעים מי זאת קרן פלס, אבל מוטי קירשנבאום חזק בכדורגל, וירון לונדון קרוע על אתלטיקה ותוכניות בצרפתית. הם לא חושבים שהתקשורת איבדה פרופורציות בסיקור של נינט ("היא פסטיבל סן רמו של זמננו"), ואין להם שום דבר נגד הפפראצי שרודפים אחרי בר רפאלי ("הציבור רוצה לראות את הצילומים הללו"). לונדון וקירשנבאום כבר הרבה זמן לא צעירים, אבל גם לא מפחדים מהפנסיה. ראיון פראי

בכ"ט בנובמבר 1947, כשמועצת האו"ם החליטה על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ירון לונדון ומרדכי (מוטי) קירשנבאום היו כבני תשע. לונדון גר עם משפחתו בצפון תל אביב, סמוך לנחל הירקון בימים שעדיין היה אפשר לשחות בו, וקירשנבאום התגורר בעיר החולות והכלום דאז, כפר סבא. למרות שחלפו 59 שנה מאז האירוע המכונן, ולמרות שהשניים נושקים לגיל 70, הם זוכרים את היום ההוא כאילו היה אתמול. "ליל הכרזת העצמאות הוא דבר שלא אשכח כל חיי", מפתיע קירשנבאום בטון נוסטלגי. "אני עדיין זוכר את הטון של ה'yes... no...' שבקע מן הרדיו. באותו הרגע לא ממש הבנתי את המשמעות של האירוע, הלכתי לישון ופתאום באו אלינו הביתה חברים מהכיתה, העירו אותי ואמרו לי 'בוא מהר לכיכר העיר. פידלר, הבעלים של בית הקפה, מחלק הכל בחינם'. רצתי עם כולם ולא אשכח כל חיי איך אבא שלי רקד ברחובות לבוש בפיג'מה".

 

לונדון: "אני זוכר שאבא שלי הרים אותי וירדנו לרחוב שהיה עמוס באנשים צוהלים. זה היה רגע מאוד מרגש. תשמע, מוטי ואני היינו עדים לכל כך הרבה דברים שקשורים למדינה הזאת. אני זוכר הפצצות של מטוסים מצריים בשמי תל אביב, את האונייה אלטלנה שהיתה מלאה בחומרי נפץ, את האזהרה לתושבים מלהתקרב לחוף הים ואת פניה של אחותי ביום שבישרו לה שהחברים שלה נהרגו במלחמת השחרור".

 

קירשנבאום: "צרובים בנו הרבה זיכרונות מתולדות המדינה".

 

לונדון: "מטען שלם של זיכרונות".

 

אפשר לומר ש'עמוד האש' זה אתם.

 

לונדון: "זה תואר שגדול עלינו, אבל בהחלט היינו פה כשהכל התחיל".


"אפשר לומר שמצבנו לא ברור". ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. (צילום: אוהד רומנו)

 

העובדה שלונדון את קירשנבאום היו כאן עוד מהימים הראשונים שלא היה פה כמעט כלום וליוו כילדים את הקמת המדינה וכבוגרים עשו זאת כעיתונאים, הופכת אותם רשמית לסוג של גוגל אנושי לתולדות המדינה, אם תרצו. השניים, שנמצאים בגיל שבו רוב האנשים יוצאים לפנסיה ועסוקים בריצות לקופת חולים, עדיין מלאי מרץ, חיוניות, צלילות ושנינות. לונדון מניח במהלך הראיון את רגליו על שולחנו הפרטי, מעשן סיגריות בשרשרת ומדי פעם מתקתק במחשב תוך כדי גלישה באינטרנט. קירשנבאום שולח באותו זמן מבטים חטופים אל הטלוויזיה שפתוחה ברקע, מביט בנוף האורבני של גוש דן הפרוס למרגלות חלון מערכת התוכנית שלהם, וממלמל בקול הבס שהפך לסמלו המסחרי (עוד מימיו כמגיש כתבות ביומן שישי של הערוץ הראשון) משהו על כך שהצרה הגדולה של המדינה היא שעדיין לא הצלחנו להבטיח את קיומנו באזור.

 

במהלך הראיון הם דנים ביניהם על מלחמת לבנון השנייה, "שעון החול המתקתק באזורנו", השחיתות ושלל המשברים שפוקדים את המדינה, מה שדורש ממני להזכיר להם שהתכנסנו לראיון חג קליל ל"פנאי פלוס", ולא לכתבת תוכחה ב"מוסף השבת". אני מחפש את הצד הקליל, הקופצני ורוח השטות שנוחתת עליהם לעיתים קרובות בתוכניתם זה חמש שנים, וצריך לגרד מהם שכבות של מעורבות פוליטית ודעתנות אינסופית.

 

ערב יום העצמאות ה־59 של ישראל השלימו את המשפט: "מצבנו מעולם לא היה...".

 

קירשנבאום: "לומר שמצבנו מעולם לא היה כל כך רע יהיה מוגזם, כי כבר היינו במצבים רעים לא מעט בעבר. מצד שני גם להגיד שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר זו איוולות. אפשר לומר שמצבנו לא ברור".

 

ציפיתי לתשובה בנימה יותר אישית.

 

לונדון: "מצבנו מעולם לא נצפה קודם לכן מעיניו של ירון לונדון בן ה־68. מצד אחד כבר לא נשאר הרבה לסבול ומצד שני, הגיל מעניק איזו פרספקטיבה של המציאות ושל העבר".

 

קירשנבאום: "אנחנו ילדי המנדט, עברנו כל כך הרבה דברים ואנחנו עוסקים במקצוע שהוא נפלא, מה יותר טוב מזה? המקצוע שלנו הוא מה שצ'ארלי צ'פלין כינה 'עבודת אהבה'.

 אם אתה שורד בו, יודע איך לנווט אותו ויודעים להעריך אותך, אז על מה כבר אפשר להתלונן? לי יש ארבעה נכדים ולירון יש שבעה, ראינו פה הרבה מאוד דברים, היינו עדים לאינספור מאורעות".

 

ושוב אנחנו חוזרים לעבר?

 

לונדון: "מקוללים האנשים שאין להם זיכרון היסטורי. אומלל הוא האיש שבעיניו הדרמה הגדולה היא הפקק הגדול שהוא נתקל בו בדרך לעבודה, והוא אינו זוכר את ימי המעברות".

 

קירשנבאום: "או את תקופת הצנע".

 

לונדון: "ואת עיירות הפיתוח והעולים של שנות ה־50. ההיסטוריה היא דבר חשוב מאוד".

 

קירשנבאום: "הזמן והגיל שלנו נותנים לנו פרספקטיבה בריאה ובעיקר פרופורציות. גם לירון וגם לי יש מודעות היסטורית גדולה להיסטוריה של המדינה. זה עוזר לנו בעבודה להכניס דברים לפרופורציות נכונות. אנחנו שוחים בתוך ההיסטוריה בגלל שנכחנו ברובה. כשאנחנו מראיינים חבר כנסת אנחנו יודעים בדיוק מי יושב מולנו כי או שראיינו אותו 60 פעמים קודם לכן או שראיינו את אבא שלו. אנחנו ראיינו את דוד בן גוריון, ראיינו את האנשים האלה מהספרים. אנחנו שמענו ממקור ראשון את מה שהאנשים ההם אמרו, והיינו עדים למה שעשו. אנחנו פה מהימים הראשונים של הטלוויזיה ואנחנו מכירים את כל השטיקים. ראינו כבר הכל".

 

כמי שנמצאים פה מהימים הראשונים של התקשורת והטלוויזיה הישראלית מה דעתכם על המצב שלה היום?

 

לונדון: "בהרבה מאוד דברים היא השתפרה פלאים. ראשית כל היא הרבה יותר משוחררת. כשהתחלנו לעבוד היא היתה תקשורת מגויסת של תנועה פוליטית־לאומית. כשעבדנו ברדיו הוא היה אגף במשרד ראש הממשלה, והם אלה שהכתיבו את הנימה והידיעות. מצד שני התחרות הגדולה היום, ריבוי העיתונים ואתרי האינטרנט, גורמים לחיפזון ממאיר ולאי דיוק בפרטים".

 

קירשנבאום: "מצד שני, היום העיתונות ממלאת את תפקידה הרבה יותר טוב ככלב השמירה של הדמוקרטיה".

 

לונדון: "אין ספק שאני מעדיף לקרוא 'ידיעות אחרונות' של היום על פני 'דבר' של שנות ה־50".


"זה טבעי שיגידו לאנשים בני 76 ללכת הביתה". (צילום: אוהד רומנו)

 

החלק המפתיע במפגש עם לונדון וקירשנבאום, שמתפקדים במהלך הראיון על תקן סבים חביבים עמוסי סיפורי נוסטלגיה, הוא העובדה שלמרות תדמיתם המעודכנת והעובדה שהספיקו כבר לשיר היפ־הופ ורגאיי בתוכניתם, לדסקס בעניין רב אוננות ולראיין את שרון סטון, הם מנותקים מתרבות המיינסטרים הנוכחית. "סוג של אמירה?", אני תוהה. "חוסר בזמן", הם משיבים באלגנטיות. את יומם הם מתחילים בבוקר בקריאת כל העיתונים היומיים בעברית (לונדון גם דוגם את העיתונות הצרפתית), הם מזפזפים בתוכניות טוק שואו בינלאומיות, גולשים באינטרנט ומגיעים בשעת צהריים מוקדמת למערכת כדי לעבור על התחקירים והראיונות שיבצעו בערב. בזמנם החופשי והמועט הם משמשים כמרואיינים לוהטים ופרשנים בתוכניות התקשורת השונות, ומתבקשים לחוות דעתם הנחרצת והמלומדת על המתרחש במסדרונות הברנז'ה.

 

עד כמה את מעורים במה שמתרחש בתרבות הפופולרית כיום?

 

לונדון: "ממש לא".

 

קירשנבאום: "אנחנו עושים את עצמנו. אני לדוגמה לא רואה טלנובלות או ריאליטי. זה פשוט לא מעניין אותי".

 

כמי שעושה גם סרטי תעודה, לא מעניין אותך לדגום את ז'אנר הריאליטי?

 

"ממש לא. תוכניות הריאליטי מאוסות, מלאכותיות ועוזרים להן בעריכה. זה לא מעניין אותי. אני נהנה לראות סרטים תיעודיים אמיתיים, ובניגוד לירון אני נהנה מספורט. אני מחובר לכל הערוצים האפשריים שיש בהם ספורט. תן לי תוכנית ספורט טובה ולא תשמע אותי מתלונן".

 

לונדון: "אני גם אוהב ספורט. יותר בקטע של אתלטיקה".

 

קירשנבאום: "כדורגל, ירון, זה ספורט".

 

לונדון: "בכדורגל אתה יודע שאני לא מבין".

 

ומה עם "מרחק נגיעה" המדוברת, "אמא'לה" או "ארץ נהדרת"? את זה אתם רואים לפעמים?

 

לונדון: "לא, ממש לא. אני דוגם תוכניות טוק שואו בצרפתית, אנגלית ועברית וסרטים תיעודיים".

 

אם אשאל את דעתכם על קרן פלס למשל, תוכלו לתת לי דעה מנומקת לא פחות מזו שיש לכם על המצב המדיני?

 

לונדון: "אני לא יודע מי זאת".

 

קירשנבאום: "אני ראיתי אותה ב'יאיר לפיד'. היא כותבת שירים מופלאים ומאוד מוכשרת".

 

לונדון: "יכול להיות ששמעתי אותה פעם פעמיים, אבל אני לא בטוח".

 

זה לא מתבקש שעיתונאים שמגישים תוכנית יומית על מה שמתרחש כאן יהיו בקיאים גם בהווה ולא רק בעבר? גם בתרבות המיינסטריים ולא רק באליטה?

 

קירשנבאום: "אנחנו מכירים את שלום חנוך ואביב גפן".

 

אבל הם כבר נחשבים לוותיקים. מה עם מירי מסיקה?

 

לונדון: "אני לא אזהה שיר שלה".

 

קירשנבאום: "שמעתי אותה כמה פעמים. היא טובה. אגב, לדעתי גם נינט היא זמרת מצוינת, וכל ההתנפלות שעשו לה עם הדיסק הראשון של 'כן פלופ', 'לא פלופ' היא מוגזמת. גם כל ההתעסקות בחבר הזה שלה, יהוד'לה, מוגזמת".

 

יהודה לוי.

 

"נו, מה אמרתי? יהודה'לה. תשמע, אנחנו יודעים ברפרוף מה חם פה, אבל זה לא כל כך מדבר לשכבת הגיל שלנו".

 

אבל נינט היא מקרה יוצא דופן, היא חוצה כל גיל. סבא שלי לדוגמה, שלח לה SMS בגמר שבו היא נולדה.

 

קירשנבאום: "יש תחושה שכאילו איבדנו פרופורציות בעיסוק בנינט, אבל זה תמיד היה קיים. תמיד היו לנו אייקונים מפורסמים להעריץ. בסך הכל זה נחמד. עיסוק היתר הוא בעיקר במה שנקרא הסצינה התל אביבית, שם עסוקים כל הזמן בחיזוק מעמדה של נינט והדיפתה. למכמורת, שבה אני גר, היסטריית נינט לא הגיעה".

 

לונדון: "נינט היא פסטיבל סן רמו של זמננו, וזה בסדר. אתה יודע מה לא בסדר? שאין פה קובעי דעת קהל מקצועיים. אין מובילי דעת קהל וטעם תרבותי שפוסקים מתוך הבנה והקהל מציית להם. פעם היתה פה צמרת תרבותית והיום יש הכל מכל. הכל מפוזר. זה טוב וזה רע בו זמנית".

 

ומה דעתכם על זה שחדשות ערוץ 2 מציבים מצלמות מול ביתה של בר רפאלי ומדווחים בשידור חי על נוכחותו של בן זוגה ליאונרדו דיקפריו בארץ? לא איבדנו פרופורציות?

 

לונדון: "כן, איבדנו. אבל שוב, זה היה פה גם בעבר רק בממדים שונים. ככל שהתקשורת התפתחה כך אנחנו נתקלים בתופעות שפעם היו רק מעבר לים. היופי, הנעורים והעושר הם אגדות קסומות. זה כמו שאהבו לסקר את חייה של הנסיכה דיאנה. בר רפאלי היא הדיאנה שלנו, היא תחליף שלנו למונרכיה.

 אנשים זקוקים לנסיכים ובר מעוררת מנעד שלם של רגשות. אנשים אוהבים אנשים יפים, ומול יופייה של בר קשה לעמוד. כשיציגו לך שורה של תמונות איתה עיניך יימשכו לבר רפאלי".

 

קירשנבאום: "גם אם לידה בתמונה אהיה אני?".

 

לונדון: "אם זה היה קורה, ישר הייתי שואל מה קושר בין האנשים האלה, ותוהה אם בר רפאלי מחזרת אחרי קירשנבאום הקשיש".

 

קירשנבאום: "אני רוצה להגיד לך שאני יוצא להגנתם של הפפראצי. הם ממלאים ביקוש מסוים של העיתונות והציבור. הציבור רוצה לראות את הצילומים הללו, וזה בסדר. אחרי הכל, על מי אנחנו מדברים? לא מדובר כאן בג'יי.די סלינג'ר, המחבר של 'התפסן בשדה השיפון', שכתב יצירה ובחר להתבודד מהעולם, אלא בבר רפאלי שהיא דוגמנית יפהפייה וזוהרת, שאת הפרנסה שלה עושה מה זה שמצלמים אותה. אותו הדבר לגבי דיקפריו. מה שהם היו צריכים לעשות זה לצאת החוצה, לתת חמש דקות לצלם אותם, להגיד תודה רבה ולבקש שיניחו להם".

 

זה לא מפתיע אתכם שלמרות שאתם שייכים לדור אחר, מדברים בעברית תקנית, דבר שדורש מילון צמוד במהלך הצפייה בכם, יש דור צעיר שממש מעריץ אתכם?

 

לונדון: "מוטי ואני מביטים זה בזה בפליאה פעמים רבות ותוהים איך זה קורה. הרי התחלנו ממש במקרה, וזה לא סוד שקובעי לוח המשדרים בערוץ 10 לא ממש התלהבו מאיתנו. קיבלנו שכר על היותנו יועצים לערוץ, ובגלל שחששו שאין לנו מספיק עבודה נתנו לנו את התוכנית. אני לא חשבתי שזאת תהיה תוכנית מוצלחת. מוטי כנראה הרבה יותר מאמין בחן האישי שלו. כשהתוכנית התחילה לתפוס ונוצר, כמו שאומרים באזז, זה היה לי ממש מוזר. עד היום זה מפתיע אותי שאנשים צעירים אומרים לי 'אני רץ בגללכם הביתה'. אני תמיד משתומם מזה. תגידו, זה רציני? באמת? אתם השתגעתם?".

 

קירשנבאום: "תמיד אמרנו שאנחנו באים לבלות עם האקטואליה. כנראה שזאת היתה גישה נכונה".

 

לונדון: "למוטי יש משפט שאני אוהב לצטט: 'אנחנו מתחזקים קריירה ולא בונים קריירה'".

 

כלומר אתם עושים מה שבא לכם ופותחים פה על רני רהב או שלי יחימוביץ' כי אין לכם מה להפסיד?

 

קירשנבאום: "אמת. מה כבר יקרה? מקסימום נלך הביתה. זה טבעי שיגידו לאנשים בני 76 ללכת הביתה. זאת לא תהיה ממש טרגדיה".

 

ומה יקרה ביום שתלכו הביתה?

 

לונדון: "מוטי ייקח את המצלמה שלו ויעשה סרט תיעודי, ואני אכתוב או אצלם סרט".

 

בקיצור, שום דבר לא יחסל אתכם.

 

לונדון: "אולי דלקת פרקים".

 

קירשנבאום: "נגיש את התוכנית גם על אלונקות ועם אינפוזיות אם צריך. מי שבונה על זה שנפנה את האולפן ב־19:00 שישכח מזה. חבל לו על הזמן".

 

 

  • את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מתחזקים קריירה לא בונים קריירה. לונדון וקירשנבאום
צילום: אוהד רומנו
לאתר ההטבות
מומלצים