שתף קטע נבחר

הכל נשאר במשפחה

מי הם האנשים החזקים בכלכלה הישראלית?

כיצד מחלקת החברה הישראלית את עושרה? כיצד מתרכז מרבית ההון בידיהם של מעטים? האם נשלטת הכלכלה הישראלית בידיהן של כמה משפחות ספורות? שאלות אלו ודומות להן עולות מעת לעת על דפי עיתוני הכלכלה, בהם יש המבכים את "שלטון המשפחות" בכלכלה הישראלית, בעוד אחרים מציינים בהערכה והערצה את כישוריהם של אותם בעלי ממון שהקנו להם את מעמדם הפיננסי.

 

האם תמיד אופיינה הכלכלה הישראלית באי שוויון בולט, או שמא מדובר בתופעה של העשורים האחרונים? על מנת לספק תשובה, אחת מני רבות, לשאלה זו, נפנה כהרגלנו אל דפי הארכיונים. באפריל 1967, רגעים ספורים לפני "הבום הכלכלי" הגדול שהביאה מלחמת ששת הימים. יצא כתב "ידיעות אחרונות" אביעזר גולן, למסע בעקבות התפתחות "שלטון המשפחות" בכלכלה הישראלית. לפניכם קטעים נבחרים מכתבתו "כסף הולך אל כסף":

 

 

כאשר העליתי לפני אחד ממרואייני, אישיות בכירה במשק הישראלי את נושא שאלותי - התגבשות "שלטון המשפחות" בכלכלה הישראלית, הוא הניד בידו. "עזוב שטויות, אמר, "כולם יודעים שהשליט היחידי בכלכלה הישראלית הוא שר האוצר. הוא כמו הפיס - ברצותו יהפוך עני לעשיר וברצותו יהפוך עשיר לעני. זוהי התורה כולה ולכל השאר אין ערך. אתה רוצה הוכחה? איפה הצמרת הכלכלית של לפני קום המדינה? מה עלה בגורל המשפחות השליטות מלפני 30 שנה?".

 

במידה ידועה, הוא צדק. המשק במדינת היהודים הנבנית החליף דמויות כזיקית, ונקודת הכובד בו נעה כמטוטלת מענף אחד לאחר. ועם כל תנועה, עלו וירדו אנשים מן הצמרת. בראשית ההון שהובא לארץ היה כולו מרוכז ביד אחת: יד של הברון רוטשילד. אז פקידי הברון היוו את הצמרת. הם ש"נתנו את הטון" בחיי החברה המצומצמים של היישוב הקטן, והכל ניסו להתקרב אליהם ולחקות את אורח חייהם. ברם זה היה כוח שנבע מתפקיד, הוא לא ניתן להעברה בירושה. משחלפה תקופת הברון - חלפה גם השפעת פקידיו. 

 

עשירים חדשים בארץ ישנה

בראשית המאה החלו להגיע ארצה יהודים עם הון עצמי. לא גבירים גדולים, אבל באווירת הצנע ששררה אז ביישוב - נחשבו לכאלו. לפני 50 - 60 שנה, האדם שנחשב כעשיר ביותר בארץ ישראל היה - אישה. הגב' פלמן, אשר נטעה את הפרדס היהודי הראשון, שהיתה מבוני תל אביב. היכן משפחת פלמן היום? בן אחד נהיה עורך דין, בן אחר נהיה רואה חשבון.

 

לפני 30 שנה היו בני תל אביב מטיילים במעלה רחוב בן יהודה שטרם נסלל, כדי לעמוד ולהשתאות למראה הארמון הראשון שנבנה בעיר. זה היה בית גזונדהייט, בית מגורים פרטי, בן 3 קומות, עם בית כנסת ומקווה פרטי. דר בו יהודי עשיר, עולה מגרמניה, שהשמועה אומרת שהביא עמו מיליונים. השמועה מעולם לא נבדקה, כי מר גזונדהייט לא חידש את עסקיו בארץ ישראל. הוא חי על הונו והסתפק בהילה של האיש העשיר ביותר במדינה. כשהלך לעולמו, נעלם שם המשפחה מ"הצמרת". כשמת, נהרס הבית (במקומו נבנה סניף "שופרסל") והרהיטים הכבדים העתיקים הוצאו למכירה פומבית. קנה אותם מי ששמו דרך לפתע על במת הכלכלה הישראלית: אהרון ווינוגרד, שיחד עם בניו היה לפני 20 שנה יבואן המכולת הגדול ביותר של הארץ. היכן הם כיום?

 

עם קום המדינה הוחשו תנועת המטוטלת. נקודת הכובד עברה במהירות מעסקי יבוא לתעשיה, לקבלנות בניין וחוזר חלילה. המפתח לעושר ולהשפעה לא היה עוד הון שבא בירושה, אלא - הפקידות שידה נחה על ה"ברז" של ההון הציבורי. פקיד ממשלתי שהעניק או לא העניק רשיון יבוא, שאישר או לא אישר הלוואה להקמת מפעל תעשייתי, יכול היה לייצר מיליונרים חדשים בן לילה או לרושש מיליונרים ותיקים. במציאות החדשה גדל ערכם של אנשים שידעו ליצור קשרים אל "החלונות הגבוהים" או של אנשים בעלי רעיונות מוצלחים (וגם לא-מוצלחים, אך עם הכישרון לשכנוע הפקידים) מאלו נתהוותה הצמרת החדשה. ברם היו מספר פעילויות כלכליות - קטן אמנם - שהחזיקו מעמד בכל העליות והמורדות של המשק. קרקעות למשל, תמיד היו השקעה טובה. ועסקי כספנות ובנקאות, הלכו ועלו בחשיבותם ככל שהתענף המשק וייצור ויבוא של חומר בניין לארץ, שהבנייה בה תמיד היתה אחת הפעילוית המרכזיות. 

 

את איוש חיי הכלכלה בישראל ניתן להמשיל לים סוער ובו מספר שרטונות המבצבצים מעל המים. גלי הים שוטפים ומפוררים מדי פעם שרטון זה או אחר, אולם תנועתם יוצרת מיד שרטונות חדשים. כשסוקרים את ים הכלכלה שלנו, שבימים אלה הוא סוער ומקציף, נתלית העין מייד בקבוצת "שרטונות" סמוכים זה לזה, שכבר הספיקו לשלוח שלוחות נישואין והתרחבות, אחד לעבר רעהו וכבר הפכו ל"איים" ועדיין הם ממשיכים לגדול.

 

תהליך זה, "ריכוז ההון" בישראל, הוא אחד הנושאים שקוסמים ביותר לחוקר. בינתים נראה, שחלק גדול מן הניתן להיאמר על הנושא כבר מוצה בפתגם העממי והנדוש מאוד "כסף הולך לכסף". 

 

משפחת שלוש עולה לגדולה

אחת ממשפחות הצמרת הראשונות ביישוב היתה - משפחת שלוש. אברהם שלוש עלה מאלג'יר לפני כמאה שנה עם משפחתו הענפה והיה בין ראשוני העדה היהודית ביפו. אברהם שלוש היה תלמיד חכם. אחיו הצעיר אהרון פנה לפרמקטיה ובנו יוסף-אליהו הרחיב את העסקים, הקים בית חרושת למרצפות והיה מחלוצי תעשיית חומרי הבניין. הוא נמנה על ראשוני תל אביב ובנה בה 7 בתים, ורכש קרקעות ומגרשים במקומות שונים בארץ. משפחת שלוש נהייתה לאחת המשפחות העשירות והחשובות של אותם הימים. השפעת המשפחה גדלה כשיוסף-אליהו נישא לבת של "משפחה גדולה" אחרת - משפחת מויאל, שאף היא, עיקר כוחה נבע מבעלות על נכסי נדל"ן. בנו של יוסף-אליהו, אבנר שלוש, היה ממייסדי "מכבי". בן אחר, משה, היה חבר עיריית תל אביב ואף נבחר לראש עיר אחרי מותו של מאיר דיזינגוף (אולם המושל הבריטי התערב ומינה את ישראל רוקח). אם תרצו - זהו סיפורה של אחת המשפחות "האריסטוקרטיה הישובית", משפחה ששכונה ורחוב בתל אביב נקראו על שמה. ושעד היום יש לה נכסים להבטיח את רווחתם של צאצאיה.

 

אבל לא ניתן להטביע את חותם "מי שהיו" על בני משפחת שלוש, משום שנתיבם הצטלב עם זה של "משפחה גדולה" אחרת - משפחת סחרוב. ראש המשפחה הרב יחזקאל סחרוב, העמיד תשעה בנים ובנות. עניינו בצעיר הבנים, יצחק-מרדכי, שלפני כ-50 שנה הקים טחנת קמח בתל אביב. יצחק-מרדכי "התחתן בתבונה": הוא נשא לאישה את רבקה בן-טובים, שאחיה היה ממנהלי בנק אפ"ק ואחותו נשואה לאחד ממנהלי פיק"א. נולדו להם שתי בנות וארבעה בנים. הבכורה, זהובית, נישאה למאיר שלוש. אין ספק שקבוצת שלוש-מויאל-סחרוב היא אחד "האיים הכלכליים" הגדולים ורבי ההשפעה במדינה. וגם ההדוקים ביותר: הנישואין שימשו כאחד הכלים היעילים להרחבת כוחם והשפעתם, והם מטפחים את התא המשפחתי ומשתדלים ללכדו.

 

תאגיד חכמי-קרסו-רקנאטי

אבי משפחת רקנאטי, יהודה ליאון רקנאטי, עלה ארצה באמצע שנות ה-30 מסלוניקי שם היה בנקאי ופרנס של הקהילה. באחד משני חדריה של סוכנות "עסיס" ברחוב יהודה הלוי בירושלים, הוא הקים מעין בנק, שבעיקרו נועד לשמש כקופת מלווה ליוצאי סלוניקי.  מלחמת העולם השנייה והלקרדה הטורקית הם שהעמידו את בנק "דיסקונט" על רגליו. כשפרצה המלחמה נותקו יבואני המכולת ממקורות האספקה הישנים שלהם. נפתח מקור אספקה חדש - טורקיה הנייטרלית. אבל בנק אפ"ק, הבנק הגדול באותם ימים, סירב לפתוח אשראי לייבוא מטורקיה. יהודה רקנאטי ראה את ההזדמנות ולא איחר לנצלה. בשותפות עם עוד משפחה רבת נכסים מסלוניקי - משפחת קרסו, החל בנק דיסקונט במימון הייבוא מטורקיה. כל סוחרי רחוב הגשר הפכו ללקוחותיו, וכמעט בן לילה הפך דיסקונט לבנק גדול.

 

משפחת חכמי ראויה אף היא להיזכר בין "המשפחות הגדולות" של היישוב הוותיק. זוהי משפחה יוצאת גיאורגיה שהשקיעה את כספה בקרקעות בירושלים. ראש המשפחה יוסף חכמישווילי, היה מנהל ה"דוייטשה פלשתינה בנק", אחר כך סגן מנהל בנק ברקליס בירושלים, ובסופו של דבר, מנהל בנק ברקליס בת"א (שהיה בזמן המנדט הבנק הממשלתי). אותו זמן שבנותיו של משה קרסו קשרו את המשפחה בקשרי נישואין עם משפחת הבנקאים הירושלמים, נישאה מתילדה, בתו של אנג'ל קרסו, לדניאל רקנאטי, והנישואין הידקו עוד יותר את הקשר בין המשפחות. הנה כי כן -  שלוש משפחות ותיקות שבממדי ישראל ראויות להיחשב כאדירות, הפכו ל"אי" בעל מימדים וסיכויי יציבות ניכרים.

 

הזוהי הארץ שביקשנו להקים?

בעקבות פרסום הכתבה הראשונה הזדרזו קוראים אדיבים להעיר כי שכחנו את משפחת אמבש, המשפחה העשירה מקהיר, שמבנותיה אחת נשואה לשר החוץ שלנו, מר אבא אבן והשניה - לאלוף חיים הרצוג. בוודאי נשמטו מן הזיכרון גם שמות נוספים הראויים לציון, אבל הכוונה היתה לא לחבר "מי ומי" או להתחיל ספר יוחסין ישראלי. נסיוני לבחון באיזו מידה נשתמרה בארץ אותה אווירה מעוררת געגועים של דמוקרטיה חד-מעמדית, בה כל האזרחים שווים פחות או יותר בזכויות, בחובות ובסיכויים: ובאיזה קצב מתרבדת החברה שלנו לרבדי מעמדות כלכליים וחברתיים, ומה הסיכויים שהתרבדות זו תתגבש והבדלי המעמדות יתחזקו ויונצחו.

 

דומה שהתשובה משתמעת מאליה.

 

את הסקת המסקנות - אם טוב הדבר לחברה שאנו שואפים להקים בארץ ואם רע ומה יש לעשות בנידון, אם בכלל, נשאיר לאלו שתפקידם להסיק את המסקנות.

 

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן. 

 



פורסם לראשונה 19/04/2007 09:48

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הברון רוטשילד, שהתחיל את הכל
צילום ערן יופי כהן
בית שלוש בנווה צדק
צילום ערן יופי כהן
מומלצים