שתף קטע נבחר

סלמי, שומן אווז ובצל ירוק - נזכרים באפרים קישון

"למקצוענים שבקצבים לא היה אוסף מכונות לחיתוך נקניקים כמו זה שהחזיק בו אפרים קישון. הסופר הנודע, חתן פרס ישראל, מי שהביא לעולם, בין השאר, את השוטר אזולאי ואת סאלח שבתי, ידע לפרוס את יקיריו עד שקיפות - כמו שהונגרים אוהבים". עופר ורדי פוגש את רפי קישון לשיחה על אביו, על הונגריה ועל אוכל. הונגרי כמובן

"הקיבה כמו סולל בונה היא - אמרו אבותינו. אינה מקבלת הוראות מאיש אלא עושה את מה שהיא רוצה. הקיבה עצמאית, מערכת אוטונומית. רק יורד העולה החדש מן האוניה, מנשק את אדמתה של ארץ הקודש, מבקש מעט פיצויים מן הסוכנות, הולך מהעיר אל הכפר ובחזרה וכבר הופך לאזרח ישראלי שווה זכויות – בעוד קיבתו נשארת בגלות".

 

מתוך הינטה פלינטה (Hinta-Palinta), מאת קישהונט פרנץ (Kishont Ferenc) או אפרים קישון, הוצאת פורום, תל אביב 1956.

 

"עד יומו האחרון אבא סבל מצרבת. 'זה הורג אותי', הוא תמיד התלונן, אבל כמו כל הונגרי הוא לא ויתר על הנקניקים שלו", נזכר בנו, ד"ר רפי קישון. "שאלתי אותו: 'למה לך סלמי? זה הרי רעל!', והוא השיב: 'אני יודע, אבל זה חזק ממני. זה בגנים'. כמו מכור לסמים."

 

אפילו למקצוענים שבקצבים לא היה אוסף מכונות לחיתוך נקניקים כמו זה שהחזיק בו אפרים קישון. הסופר הנודע, חתן פרס ישראל, מי שהביא לעולם, בין השאר, את השוטר אזולאי ואת סאלח שבתי, ידע לפרוס את יקיריו עד שקיפות – כמו שהונגרים אוהבים – ואכל מהם כאילו היו חטיפים.

 

"פעם אחת הוא סיפר לי שהמתכון המקורי של הקולבאס מכיל בשר חמורים. חצי שנה אחר כך עוד לא נגעתי בזה. עצם המחשבה על נקניק מחמורים ציער אותי, אבל בסופו של דבר נשברתי", נאנח ד"ר קישון. "זה פשוט טעים מדיי".

 

בשנת 1956 יצא לאור בתל אביב ספרו של קישהונט פרנץ "הינטה-פלינטה" (נד-נד בעברית) - קובץ של קטעי הומור בשפה ההונגרית. בפרק השישי - "שישליק, שומשום, זיף-זיף" שמו, תיאר קישון העולה החדש, אז רק 7 שנים בארץ, את מפגשה של קיבתו שאך הגיעה מבודפשט עם מיני מזונות בח' ובע'.

 

"הנה אני, לדוגמה. שלא להזכיר מישהו קרוב יותר. כל כך ותיק אני, שכבר לא אכפת לי שמעירים לי על כך שאני עולה חדש. אולם גם היום עודני מתעורר באמצע הלילה בבעתה, שכן כבר חמש שנים שלא אכלתי טפרטו. כבר בתחילה לא הייתי רגוע, כיוון שקיבתי כה נאמנה למולדת. כמי שחולם ללא הפסק על פושקש והידגקוטי (שחקני כדורגל הונגרים, ע.ו.), עליי היה להתעקש ולומר לה ביתר שאת: טפרטו – זה פויה! נאכל בתי במקום הרבה זיתים שחורים וחסונים נהיה מהם כמו השור. על כך השיבה קיבתי (אני מתבייש לכתוב זאת) על גופתי! והמשיכה לדבוק בתפריט ההונגרי..."

 

כן, אצל הקישונים – כמו בכל בית מדיארי גאה – המורשת האירופית נשמרה בקפדנות יתרה. עד היום הזה, שנים אחרי, מגלגל ד"ר קישון על לשונו שמות של מטעמים כמו רקוט קרומפלי וקורוזוט. "אני זוכר שתמיד היה בבית הוש לבש, שזה מרק בשר, ופלצ'ינטה ממולאת בגבינה ובצימוקים", הוא נזכר בחיוך. "אוי, והיה גם מדאר טיי. זה תמיד הקסים אותי: חלב ציפורים, איזה שם? הקינוח הכי טוב שיש, וגם איטריות עם פרג. אני עוד זוכר שהתלבטתי תמיד אם לאכול את הטולטוט קאפוסטה עם שמנת או בלי, איך טעים יותר".

 

וכשיצאה המשפחה לפיקניק, ארזה בצידנית את כל הדרוש להכנת ז'ירוש קנייר. "תמיד לקחנו לדרך שומן חזיר. משחנו בו את הלחם ופיזרנו מעל קצת מלח בעוד אמא מספרת על סבא לוץ ועל סבתא מיצי, שגם עשו כך כשטיילו בהרי אוסטריה. סבא נהג למרוח שומן על הלחם ולנגב אחר כך את הסכין המשומנת במכנסי עור-הצבי החדשים שלו, שקנה רק כמה שעות קודם. ככה עשו פעם, כמו שהיום משפשפים את הג'ינס כדי שיראה טוב".

 

אמנם ד"ר קישון הוא וטרינר, אך הוא אינו צמחוני. "ההונגרים הצליחו ליצור את מכפלת השומן הכי גדולות: בשר מטוגן בשומן ובחמאה עם כבד אווז. אתה חושב: זהו, אני מת – ולא, הם מוסיפים לזה גם שמנת. עכשיו אתה בטוח שזה הסוף שלך – ולא, הם מניחים מעל גם מח עצם. המיצוי טוטאלי. הצרפתים הם עם צמחוני לידם.

 

"כשהגעתי בפעם הראשונה לשוק בבודפשט ראיתי מרחוק בלוקים כאלה. חשבתי שמדובר בחנות לממכר מוצרי בניין. כשהתקרבתי ראיתי שלא, זאת חמאה, שומן אווז ושומן חזיר. הכל בבלוקים. זו ממש אנרגיה להפעיל כור אטומי".

 

אולי כדי לאזן – ולו במעט – את חיבתו נטולת הרסן למשמנים ורצוי מן החי, מצא אפרים קישון נחמה בבצל הירוק. כל כך אהב את הירק הזה, כך מעיד בנו, שנהג לקחת עימו ממנו לכל מקום שאליו הרחיק. אפילו לתיאטרון שהקים בשנת 1959 קרא בשם בצל ירוק. "פעם, אי אפשר היה להשיג בצל ירוק כל השנה באירופה. אבא תמיד דאג למלא את המזוודה שלו בכמה זרים של בצל", צחק ד"ר קישון. "אשתו תמיד התעצבנה עליו: 'זה מסריח וגם אתה תהיה מסריח'. אבל זה לא ממש עזר. על הוויכוחים האלה הוא כתב אחר כך ב'הכתובה' והחליף את הבצל הירוק בסודה".

 

ממשיך קישהונט פרנץ ומספר את קורות קיבתו ואת קורותיו שלו עם השישליק, השומשום והזיף-זיף בבית האוכל הקטן של נפתלי – בעל חיוך המונה ליזה המסתורי – שעשה עלייה מהשכנה הלא נחמדה מצפון, הלא היא עיראק. מעמיס יוצא בבל על השולחן תבשילים מתובלים בצבעים זוהרים עם שמות שקישון העולה אינו מצליח לבטא – ובעיקר מצליח לשבש: קימסוט, קובקוב ואפילו מאו-מאו.

 

בסופו של דבר, לאחר ששכב עם קיבתו בבית במשך שבועיים בהוראת רופא, מתפייסים השניים – נגיד – עם המטבח המקומי. "קוראים יקרים, הרשו לי להמליץ בחום, הכנסו בהקדם האפשרי לאחת מהמסעדות המזרחיות והזמינו פורקולט מאו-מאו עם איזה קף-קף. אם אין קף-קף, אפשר עם זיף-זיף, אם כי לטעמי, עם קף-קף זה עדיף".

 

"בתל אביב הייתה פעם מסעדה הונגרית קטנה בשם קישפיפה. אני זוכר שנהגנו ללכת לשם מדי שבת. פגשנו שם את כל ההונגרים. גם טומי לפיד בא עם יאיר הבן. זו הייתה מסעדת פועלים פשוטה, המזגן שם תמיד היה מקולקל ועשה קולות של טה-טה-טה. אבא אמר שלפחות זה מורה לנו את הקצב".

 

בחורף 2005 הלך אפרים קישון לעולמו. גדול ההומוריסטנים שידעה ישראל, נטמן בטקס צנוע בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. מרחק כמה צעדים בלבד מן המקום שבו ניצבה פעם מסעדת קישפיפה שכל כך אהב.

 

"עד היום אמא מכינה לנו נוקדלי", אומר ד"ר קישון. "את הבצקניות היא אורזת בחבילות, אני מקפיא אותן ומכין לילדים ולי חביתה עם נוקדלי. הם מתים על זה, גם אני. הנה, בדיוק עכשיו אמא הודיעה לי שיש אספקה מוכנה".

 

שנפשיל שרוולים?

 

חביתה עם בצקניות (Nokedlis Rántotta) או (Tojásos Nokedli)

המרכיבים (ל-4 מנות):

4 ביצים

2 כוסות בצקניות (מתכון כאן)

שמן/חמאה לטיגון

 

אופן ההכנה:
  1. מקפיצים קלות את הבצקניות בשמן/חמאה.
  2. טורפים את הביצים. מתבלים בחלב, במלח ובפלפל שחור.
  3. יוצקים את הבלילה על הבצקניות ומטגנים תוך כדי ערבוב מתמיד עד שהביצים נקרשות.

 

הארה: סבתא ננה נהגה לערבב את הנוקדלי בבלילת הביצים – ולא להשחימם קלות. במקום נוקדלי, ניתן להכין בצורה דומה ביצים עם צ'יפס.

 

עופר ורדי הוא עיתונאי ואיש של אוכל, בעיקר מתוצרת הונגרית, שלא יודע לסגור את הפה. אפשר ליצור איתו קשר כאן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אפרים ורפי קישון
טעימים מדי. נקניקים הונגריים
צילום: עופר ורדי
צילום: עופר ורדי
כמו בהונגריה. ליבה ז'יר
צילום: עופר ורדי
מומלצים