צדיק נסתר
אורי יסעור יצא למסע בקברי צדיקים בצפון. האם זכה לחוויה רוחנית עמוקה (או לפחות לשידוך כשר)? בשביל לדעת תצטרכו לקרוא עד הסוף
השמיים כבר התחילו להחשיך כשהגענו לרבי מאיר בעל הנס, ועדיין לא הצלחתי להשתלב. האוטובוס עצר לצד הכביש. מורדות רמת הגולן באופק היו עדיין ירוקים והכנרת נצנצה מול קרני השמש האחרונות. אבל חברי לאוטובוס לא התעסקו בזוטות כמו נוף. בעוד אני מתרומם אט-אט ממושבי, מתעורר מנמנום חטוף כשסימני הריפוד של המושב שלפני מוטבעים על מצחי, הם כבר צועדים נמרצות במעלה הגבעה. יש להם דיבור עם מאיר.
בלי התנשאות, בלי לעג, בלי ציניות – כך השבעתי את עצמי דקות ספורות לפני שיצאנו לדרך. אולם אפילו כעת, שעות ארוכות לאחר מכן, טרם הצלחתי להבין. מה לעזאזל אנשים מוצאים בקברי צדיקים?
"עיקר השראת השכינה בדורותינו אלה - בקברי הצדיקים" (הגאון מוילנא)
בשעת בוקר מוקדמת הגעתי אל התחנה המרכזית בנתניה, משם יצא הטיול המאורגן אליו נרשמתי יום קודם לכן – ארבעה קברים ב-12 שעות: מירון, צפת, עמוקה ורבי מאיר בעל הנס בטבריה, שאליו עוד נחזור.
שותפיי למסע השתרעו על מגוון של קבוצות דמוגרפיות: דתיים ומסורתיים, צעירים ומבוגרים, מזרחיים ו(מעט) אשכנזים. קבוצה אחת בלטה בנוכחותה מעל היתר: נשים סביב גיל 30. במהרה מסתבר לי שלא באנו לכאן להנות. חברי לספסלי האוטובוס ממוקדים במטרה. חלקם באו למצוא פרנסה, חלקם סובלים מבעיות בריאות, אבל הרוב המכריע בא כדי למצוא שידוך.
ואם זה לא היה ברור, דאג בני המדריך, אדם שלא סובל מבעיות בושה או טקט, להסיר ספק מליבנו. "כמו שאתם רואים", הוא אומר במיקרופון על נוסעת חדשה שמצטרפת אלינו בעפולה, "יעלי צריכה חתן דחוף. אז אם יש למישהו בן-דוד, שכן או מכר, היא מחכה". למרבה הפלא, השוביניזם הבוטה של בני נתפס ככזה רק על ידי. שאר יושבי האוטובוס, כולל יעלי (שם בדוי, אך דומה למקור), מהנהנים בהסכמה.
"אנרגיות חזקות ותחושות עמוקות של אהבה וחמלה זרמו מכל עבר" (מתוך אתר ניו-אייג' ישראלי)
תופעת העליה לקברי צדיקים עולה ופורחת בארץ, כשהעניין החסידי והקבלי בתפילה לצדיק התחבר למסורת של עולי צפון אפריקה. בשנים האחרונות זכו הצדיקים לחיזוק נוסף, בדמותה של קהילת הניו אייג' המקומית, שהכניסה לז'רגון מונחים כמו אנרגיה ומדיטציה, והוסיף לנוף של קברי הצדיקים, לצד החרדים ארוכי הזקן והפאות, גם בחורות צעירות המותחות מטה את חולצת הבטן שלהן, על מנת להתאים לדרישות הצניעות במקום.
הרקע המשותף לכולם, כך נדמה, הוא מצוקה. האל המונותיאיסטי, בייחוד זה היהודי, נתפס כאב זעפן שאפו מלא חרון וזעם יותר מאשר אל רחום וחנון. וכשהחיים לא משהו (וכמו שאתם יודעים, הם נוטים להיות לא משהו לעיתים), יש צורך במתווך, מישהו שמכיר את קטנוניות הקיום האנושי והתעלה מעליה, וכעת, לאחר מותו, יכול לזרוק מילה אצל הבוס. במילים אחרות: צדיק.
40 דקות ברשב"י
רבי שמעון בר יוחאי הוא תנא בן המאה השנייה לספירה, מתלמידיו של רבי עקיבא. המסורת מייחסת לו מעשים גדולים ומופלאים, בראשם כתיבת ספר ה'זוהר'. קברו במירון מארח בל"ג בעומר עשרות-אלפי אנשים הבאים לחגוג את ההילולה המפורסמת. אולם גם שבועות ספורים לפני כן, המתחם רוחש המולה.
בלי התנשאות, בלי לעג, בלי ציניות – אני מזכיר לעצמי כשאנחנו יורדים מהאוטובוס. בני המדריך מקציב לנו 40 דקות. "יש לנו עוד הרבה צדיקים להספיק", הוא אומר. בתגובה למרמור של צאן מרעיתו הוא מסביר: "הצדיקים מבינים עניין. לא צריך לספר להם מי אתה, מה אתה ואת כל ההיסטוריה המשפחתית שלך חמש דורות אחורה. תגידו תפילה, תבקשו בקשה, תדליקו כמה נרות. כמה זמן זה כבר לוקח?".
"תגידו תפילה". על קבר הצדיק (צילום: אביהו שפירא)
על מנת לעמוד בלו"ז הצפוף אני ממהר אל תוך המבנה. מדובר למעשה בבית כנסת הבנוי מכמה חלקים המקיפים את מה שאמור להיות הקבר עצמו. האוויר בחלל דחוס ומחניק. בכל פינה מתקבצים חבורות-חבורות למנייני תפילה.
בחוץ פרושים ארבעה-חמישה דוכנים, וסוחריהם מכריזים באמצעות רמקולים מחרישי אוזניים על מרכולתם. הרמקול החזק ביותר היה שייך לאחד מחסידי ר' נחמן מברסלב, שבין שיר אחד למשנהו הזמין את הקהל לקבל ברכה. על המבורכת היה לעמוד לצידו, ולחזור על דבריו בזמן שבקבוק יין אדום מונח על ראשה. הבקבוק הזה, כך סיפר, שהה במשך יום שלם על קברו של ר' נחמן, באומן הרחוקה.
מזווג הזיווגים
עבור יעלי, כמו גם שאר הבנות באוטובוס, רשב"י, והאר"י הקדוש שביקרנו אחריו, הם רק המתאבן לדבר האמיתי. בסביבות שתיים אחר הצהריים אנחנו מגיעים למחוז חפצן – קבר יונתן בן-עוזיאל בעמוקה. בן עוזיאל, תנא שחי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני, היה גדול התלמידים של הלל הזקן. אף אחד לא ממש יודע למה, אבל בשנים האחרונות התפתחה מסורת על פיה תפילה על קברו מבטיחה מציאת זיווג הגון.
מאז, הקבר, ששוכן בלב אחד מהאזורים היפים בארץ, זוכה לפריחה ענפה. "לפני ארבע שנים", מספר יהודה, אחד מחברי לאוטובוס, "לא היה כאן כלום מסביב לקבר עצמו". היום יש מגרש חניה ענק, שביל מרוצף, הפרדה בין גברים ונשים. ו"גזלן" בלתי נמנע.
רוצים שידוך? עמוקה (צילום: סיגלית פרקול)
כשאני מגיע לקבר עצמו יעלי כבר בהקפה הרביעית. עליה להשלים שבע הקפות תוך כדי קריאת תהילים על מנת להבטיח שהצדיק ישתדל אצל אלוהים, וזה האחרון יתערב בנעשה על פני כדור הארץ וידאג לשידוך.
אחרי סיבוב קצר בפנים התיישבתי תחת עץ הצופה אל הקבר. שלט במקום מספר על פסק הלכה שקבע כי אסור לקשור פיסות בד לענפי העץ. הנימוק: פעולה כזו עלולה לפגוע בקבלת התפילה. הניסיון של הרבנים להילחם במנהג הפגאני העתיק הזה לא הועיל: ענפי העץ מלאים חתיכות בד צבעוניות.
יש שביל מסודר וגם "גזלן" (צילום: אביהו שפירא)
בלי התנשאות, בלי לעג, בלי ציניות – נזפתי בעצמי תחת צילו של העץ. 'בינתיים אתה לא עומד בהתחייבות הזו. כאילו שאתה, רציונליסט מושבע שכמוך, חף מכל אמונה חסרת ביסוס'.
הנה רשימה חלקית: יש לי תליון חמסה על הצוואר שקיבלתי מתנה מאמי. לא הורדתי אותו כבר למעלה משש שנים; במשך שלוש שנים הסתובבתי עם חוט אדום על פרק כף היד (אני לא זוכר ממי קיבלתי אותו ולמה); יש לי ספר תהילים קטן בתיק, ותפילת הדרך בארנק; בחיים לא אעבור מתחת לסולם, רק לאחרונה נגמלתי מהמנהג לירוק שלוש פעמים ולצעוד אחורה בכל פעם שחתול שחור עובר בסביבה; על כל ספק עין הרע אני אומר בעזרת השם.
ומה בעיתות מצוקה? בזמן המראה, לדוגמא, אני יושב במושבי במטוס, רועד מפחד, וקורא בלחש עשרות פעמים ברציפות את תפילת הדרך. וכמובן הייתה את הפעם ההיא, בה נשקפה סכנה לחיי בתו של חברי. אז נשאתי תפילה בכוונה גדולה, וביקשתי מרב שאני מכיר לעשות כן גם הוא.
אז אם חמסה, למה לא קמע? ואם בקשה מרב, למה לא תפילה לצדיק?
עכשיו או לעולם לא
בכניסה לקבר רבי מאיר בעל הנס היה ברור לי שזה עכשיו או לעולם לא. אם אני רוצה לחוות את חווית קברי הצדיקים עד תומה, אני חייב לקחת חלק. אם כולם מצמידים את מצחם לקבר, אעשה כן גם אני, אם כולם מדליקים נרות, אהיה גם אני במדליקים. אם כולם נושאים בליבם תפילה אישית לצדיק, אשא גם אשא.ואכן עשיתי זאת, שלב אחרי שלב. רוב המתפללים שסביבי אחזו בספרי תהילים והתנועעו בדבקות כשפניהם לקבר. ניגשתי למדף הסמוך ולקחתי ספר. אני מאד אוהב את מזמורי תהילים. לכן דפדפתי בספר עד שהגעתי לפרק שאהוב עלי במיוחד. עמדתי להתחיל לקרוא בו, ואז זה קרה.
חסרות לי מילים לתאר את ההרגשה. אני הרי חילוני מבטן ומלידה ותחושות כאלה אמורות להיות זרות לי, אבל המצבה שלפני, האנשים המתפללים סביבי, והמילים המוכרות שמול עיני, הכל הפך לבליל אחד גדול שהרגיש כמו... כמו...
כמו חילול הקודש.
לא מחובר
בלי התנשאות? בלי לעג? בלי ציניות? אני לא יודע אם הצלחתי לעמוד בדברתי. העולם המקביל הזה, בו צדיקים מדורות שונים משוחחים זה עם זה ועם הקב"ה, ומתערבים כדי לסייע דווקא לאלו שזכו לגעת באבן המונחת על המקום בו אולי מונחת גופתם, הוא כנראה זר מדי עבורי. כל העסק הזה נראה לי קצת יותר מדי כמו עבודת אלילים.
אבל בדבר אחד, אני חייב להודות, התקנאתי בחברי לספסל האוטובוס – יכולתם להודות בחולשותיהם.
בדרך הביתה שמעתי את יעלי נותנת את מספר הטלפון שלה לזוג המבוגר שישב מאחוריה. "אם נשמע על מישהו, נגיד לך", הבטיחו. "הכי חשוב שיהיה ירא שמיים", ענתה.
בתקופה בה מצוּוה כל אחד מאיתנו להיות שלם עם עצמו, לקבל את עצמו כמו שהוא, לאהוב את עצמו, ושאר קלישאות העידן החדש, לא פשוט להודות עד כמה אתה זקוק למשהו שנמצא מחוץ לשליטתך.
האמונה כי אנחנו שולטים על מציאות חיינו, אמונה סמויה המשותפת כמעט לכל בני האדם, אינה רציונלית יותר מהאמונה כי השתטחות על קבר כזה או אחר תיטיב עמנו. יתרונה של האחרונה היא בהכרה במגבלותינו, הכרה לה דרוש כיום אומץ לא מבוטל. אז אולי לקברי הצדיקים לא 'התחברתי', כפי שנהוג לומר. אבל בהקשר הזה, האומץ של יעלי, בלי התנשאות, בלי לעג, בלי ציניות, ראוי בעיני להערכה.
אפילוג
לפני שעליתי לאוטובוס בני המדריך עצר אותי וכרך את זרועו על לכתפי.- "נהנת?", שאל אותי.
- "כן", עניתי.
- "התכנון היה בסדר?", שאל.
- "כן", עניתי.
- "הכל ענה לציפיות שלך?", שאל.
- "כן", עניתי.
- "אז יאללה, לך תביא לנו כלה".
מסע בין קברי צדיקים - פרוייקט מיוחד של ynet
מחפש תשובה:
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
