הרצל עם הסטודנטים
נתניהו ושותפיו מטעים את הציבור ביחס לאופיו המקורי של החזון הציוני: הרצל היה הוגה דעות חברתי מובהק
לאור היקף הגותו והחידושים הכלולים בה, זכאי הרצל להיחשב לאחד מאבותיה העולמיים של מדינת הרווחה. אלא שבעוד באנגלית ובגרמנית פורסמו לא מעט דברים על הגותו החברתית-כלכלית, הרי במדינת ישראל הגותו זו כמעט אינה נלמדת. הגדיל לעשות פרופ' בן-ציון נתניהו, אביו הביולוגי והרוחני של יו"ר הליכוד הנוכחי, שבספרו "חמשת אבות הציונות" הקדיש פרק גדול להרצל, בו התעלם מתפישת הצדק החברתי שלו. אין זה מקרה. חזונו החברתי של חוזה המדינה הוא ניגודה הגמור של תפישת השוק החופשי, הכוללת כיסוד מרכזי שלה את צמצום ההשקעה הציבורית בשירותים החברתיים - ואותה מקדמים בנימין נתניהו ובעלי בריתו במפלגות האחרות, תוך הטעיית הציבור ביחס לאופיו המקורי של החזון הציוני.
שני נדבכיה של מדינת הרווחה
שניים הם נדבכיה של מדינת הרווחה, שהרצל מילא תפקיד מרכזי בגיבושם. הנדבך הראשון עיקרו שילוב יסודות של תכנון ממשלתי במשק ונקיטת מדיניות תקציבית לאומית, המביאה להרחבת הפעילות המשקית. המדינה משקיעה בתשתיות ומגישה סיוע לכל יזם אמיתי, המשקיע את כספו ומרצו בפיתוח והרחבת הייצור - ולא בספקולציה (מכירה וקנייה מתמדת של חברות לשם רווח מיידי). הנדבך השני הוא הבטחת הכנסה הולמת לכל אזרח והענקת שירותי רוחה (חינוך, השכלה גבוהה, בריאות) מפותחים לכל אזרח על בסיס עקרון האוניברסליות. לפי עיקרון זה משלם כל אזרח מסים לפי סולם פרוגרסיבי, והכל מקבלים שירותים מתקדמים, מקיפים ושווים ללא תוספת תשלומים. תפישת הרווחה נבדלת מתפישת הסעד של נתניהו, ביילין, מאיר שטרית וחבריהם בארץ ובעולם, הדוגלת בהפחתת מסים מהעשירונים העליונים ובהענקת שירותים מצומצמים ל"חלשים" על בסיס מבחני הכנסה.
בנקים מולאמים, בורסה בפיקוח
הרצל גרס, מתוך תפישת מדינת הרווחה שלו, שהבנקים, הביטוח והתעבורה (רכבות ואניות) צריכים להיות בידי המדינה, על מנת להבטיח ריבית נוחה ותעבורה זולה לאזרחים וליצרנים האמיתיים. הוא דיבר על מדיניות של הענקת אשראי בתנאים נוחים ליצרנים גדולים וקטנים, מדיניות שלא תוכל לצאת אל הפועל אלא בהיות הבנקים בבעלות המדינה: "בבנייה (בתים, מסילות-ברזל רחובות וכו') רוצים אנו לסייע הרבה בידי קבלנים פרטיים על-ידי אשראי בריא של בנקים". יזמים בראשית דרכם, הנוטלים סיכונים גדולים, יקבלו הקלות גדולות במסים. "עסקים שהצליחו משלמים מסים פרוגרסיביים ביחס ישר לגידול ההכנסות". הממשלה צריכה לעודד את היזמים הפרטיים בתחומי הייצור השונים, ולא להשאירם לנפשם בשוק חופשי פרוע, שבו גוברת ידם של הבנקים והספסרים מכל הסוגים.
את המסחר הספקולטיבי בבורסה ביקש הרצל לבטל. הבורסה צריכה להיות מכשיר לגיוס כספים, וערכן של המניות צריך לעלות או לרדת בהתאם למצבן האמיתי של החברות. המדינה תפקח שאכן כך יהיה. "כשהוכח שסוכנים גרמו על-ידי חטאם (אפילו הוא קל) להרס כלכלי למישהו, חובה עליהם לעזוב את מקומם". העברת הבנקים לידי המדינה ופיקוחה על הבורסה תהפוך את עסקי הממון למכשיר פיננסי לקידום הייצור. הבנקים האירופיים, ובתוכם הבנקאות היהודית, היו יריביו של הרצל, שאמר עליהם באחת ההזדמנויות: "וכאן נתבלט בבהירות מפתיעה הניגוד שבין אדירי הבנקים, העוינים אותי זה שנים בשל ציונותי, ובין קבוצה זו של בעלי תעשייה הפונים אלי".
חינם מכיתה א' עד לאוניברסיטה
יום העבודה של הפועל השכיר, הנהנה מרמת חיים גבוהה, הוא בן שבע שעות, אליבא דהרצל. הפועלים, המאוגדים באיגודים מקצועיים, שומרים על זכויות הוותק שלהם במעבר ממקום עבודה אחד למשנהו. בעלי משפחות יקבלו "תוספת משכורת בשביל הילדים". חזון מדינת הרווחה של הרצל מגיע לשיאו ביחסו לחינוך ולהשכלה הגבוהה: "אצלנו אין הילדים נהנים ואין הם נענשים בגלל אבותיהם. עם כל דור חדש אנו פותחים מבראשית, ולפיכך ניתן החינוך כולו חינם למן בית-הספר ועד לאוניברסיטה ... אין זה טוב מבחינה מוסרית, שמעמד ההורים או עושרם יבדיל בין הילדים. דבר זה משחית את כולם".
אם כן, המאבק הקשה של הסטודנטים הוא מאבק למימוש חזונו של הרצל. הפוליטיקאים העומדים מנגד נוכח מאבקם ומאבק המורים למען שיפור מערכת החינוך, מתנכרים לחזונו החברתי של חוזה המדינה. אילו היה הרצל בחיים, היה אומר לאולמרט, תמיר ושאר חסידי העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות: שכחתם את החזון הציוני.
ד"ר זילברשייד הוא ממייסדי "ברית חברתית", התאגדות ארגונים בתחומי חינוך, חברה וסביבה
לפנייה לכתב/ת 
