היית איתי בתקופה הרעה, אבל את כבר לא שלי
אין דבר גרוע יותר מלקחת חיים, לא משנה של מי הם, ואני לקחתי. הרבה. זאת היתה העבודה שלי. אני לא יכול לספר לך על זה. אני גם לא רוצה. לא לך, לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. אבל אני כן רוצה לנסות להסביר לך כמה דברים
מרגיש לי מוזר לפתוח מכתב אלייך בצורה הזאת. את כבר הרבה זמן לא שלי, וגם לא בטוח שאת עוד אהובה, אבל לא הצלחתי לחשוב על פתיחה טובה יותר, אז החלטתי פשוט להסביר לך את מה שכתבתי בשורות הראשונות האלה. עברה כבר שנה כמעט, לא הרגשתי איך שהזמן בורח, התעוררתי בוקר אחד, והבנתי שאת כבר לא חלק ממני. לא שלי יותר.
היית איתי בכל התקופה ההיא, בכל התקופות הרעות שבאו אחריה, כשהרגשתי כאילו אני נמצא באיזשהו מחול שדים מטורף, עושה את כל הבחירות הלא נכונות בעיניים פקוחות, יודע שהן יגרמו לי נזק - לא מסוגל לבחור אחרת.
רציתי לספר לך שאני מצטער על כל הרע שגרמתי. לא רק לך. בכלל. אני מבין היום שבין כל המעשים הטובים שניסיתי לעשות, כנראה שגם גרמתי לעולם לא מעט נזק.
אין דבר גרוע יותר מלקחת חיים, לא משנה של מי הם, ואני לקחתי. הרבה. זאת היתה העבודה שלי. מלאך המוות בלי החליפה השחורה והחרמש, אלא עם סנדלים ועיניים כחולות.
אני לא יכול לספר לך על זה. אני גם לא רוצה. לא לך, לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. להשאיר את הכל נעול בתוך תיבה במחסן שנמצא אצלי בראש, לדחוף אותה עמוק פנימה על המדף, ולהסתיר אותה בין כל הדברים האחרים ששם.
את יודעת, אפשר לחלק את היחסים שלנו לכמה תקופות. התקופה של הצבא, הטיול, התקופה שגרנו ביחד שנתיים והתקופה של הסוף.
אבל אני חושב שזאת לא החלוקה הנכונה. אפשר לחלק את זה לשנה הראשונה, לשנה שהייתי בעזה, ולשלוש השנים שהיו אחריה. לא בטוח שזאת חלוקה טובה יותר, אבל היא מסדרת יותר נכון את מה שקרה אצלי בפנים.
בשנה השנייה, בעזה, נפצעתי
בשנה הראשונה הייתי אני, כמו שהכרת אותי. הייתי מי שהתאהבת בו בהתחלה. בשנה השנייה, בעזה, נפצעתי. לא ידעתי את זה אז. חשבתי שהכל בסדר, שאני עדיין אותו בן-אדם. מידי פעם אפילו שיתפתי אותך במה שעובר עליי.
בשלוש השנים שאחר כך ניסיתי להחלים, לצאת מהפציעה ההיא, רק שלא כל כך ידעתי מה היא, ולא הצלחתי להבין ממה היא נגרמה.
אז עזבת.
נכון, לא עזבת, אני עזבתי יותר. הייתי צריך את הזמן הזה כדי להחלים לבד. אני אספר לך משהו שעדיין לא סיפרתי לך. לא החלמתי לבד. הייתי עסוק יותר מדי בליהנות מהחופש, קופץ מבילוי לבילוי ומבחורה לבחורה, שלא לקחתי את הזמן שהייתי צריך בשביל להחלים. אחר כך נמאס לי מהכל, והחלטתי שאני צריך קצת לבד.
פחדתי מזה. נראה לי שאני מפחד מזה עדיין. לגלות את כל הדברים האלה על עצמי. הדברים שאתה מגלה כשאתה לבד.
פחדתי לגלות מה יצמח לתוך החלל שנוצר
כשאתה לבד, יש מסביבך חלל שבדרך כלל מלא באנשים אחרים, ופתאום, כשאין מי שימלא אותו, אין לך ברירה אלא לעשות זאת בעצמך. מזה בדיוק פחדתי. לגלות את מה שיצמח לתוך החלל הזה שנוצר. עכשיו אני מפחד פחות.
אני מבין כמה זה עושה לי טוב, למרות שאני שונא את זה. כל כך התרגלתי לחשוב בשניים, שאני כבר לא זוכר איך זה לחשוב בעצמי. לעשות את הדברים שיעשו לי טוב, בלי להתחשב בזה שאולי תיפגעי.
זה בטח מוזר גם לך. הניתוק הזה. כנראה שככה העולם פועל, אבל רק אחרי שהלכת הבנתי כמה איבדתי. לא רק את האהבה, אלא את החברה הכי טובה שלי בעולם. את מי שתמיד קיבלה אותי, ככה, כמו שאני.
היה לי קשה עם הקלות בה קיבלת אותי. מבינה וסולחת הכל. יודעת שמשהו פוצע מבפנים ולא נותן לי מנוח, ותמיד נמצאת שם בשביל לחבק, ללטף, להגיד שזה יהיה בסדר, ובסוף הכל יסתדר.
מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשים עלייך ככה את הראש, שתלטפי אותו כמו שרק את יודעת ותגידי לי שזה לא נורא, הכל יעבור.
הכל יעבור. זה תמיד ככה. בסוף החיים חזקים יותר מסך העצבות והבדידות שאפשר להכיל. רגע אחד אני מאושר שהכל סוף סוף יוצא החוצה, וברגע אחרי, קורא את מה שכתבתי ונבהל. אולי הוצאתי יותר מדי.
אמרתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד לקרוא את זה אף פעם. נראה לי שזה לא יחזיק מעמד. זאת הדרך הכי טובה שלי להראות לכל אותם אנשים שאוהבים אותי, כאלה שבאמת אכפת להם, שאני בסדר, שזה עבר לי. הם כבר לא צריכים לדאוג כל כך.
כמו לראות הר געש מעלה עשן, אבל עדיין לא יורק את הלבה (צילום: טל שלו)
זה היה לי קשה. להבין שיש אנשים שבאמת אכפת להם. גם לך היה אכפת פעם, ואולי אכפת לך עוד היום. תמיד דחפת אותי לספר ולשתף אותם, לא לדחוף אחורה את כל מי שניסה להתקרב. אז הנה, אחרי שהלכת פתאום, זה קורה. גם אותך לא שיתפתי מספיק. ידעת לא ללחוץ, שכשזה יקרה, זה יקרה לבד. כמו לראות הר געש מעלה עשן, אבל עדיין לא יורק את הלבה.
אני לא מבין למה קפצת לי לראש שוב, ולמה זה מרגיש כאילו את לא מתכוונת לעזוב. הלוואי שתעזבי. הלוואי שאשכח שזה קרה וכמה שהיה לי טוב. הלוואי.
אולי ביום מן הימים, כשאלך ברחוב ואראה אותך חולפת עם הילדים שלך, נתחיל לקשקש קצת, נחליף מספרי טלפונים, נקבע להיפגש לקפה, להתעדכן. את תספרי לי על הבת שבדיוק התחילה כיתה א' וכמה מוכשר הבן הקטן על הפסנתר. אני אתן לך אז לקרוא את זה. את כל הרשימה הזאת שאני כותב.
הרבה זמן לא כתבתי, ועכשיו אני כבר לא יכול לעצור. רציתי שתדעי שאני כותב בשבילי, אבל גם קצת בשבילך.
אני
האימייל של טל
לפנייה לכתב/ת 
