בשביל מי הציצים האלה, לעזאזל?
לפעמים זה קצת נפוח, לפעמים מעט מוזר, אבל בסך הכל לא חושדים בהם כנטע זר, לא ממש מודעים לכך שזו עוד התנחלות לא חוקית, שרק בעתיד נדע עד כמה היא לא חיונית
במקלחות של חדר הכושר יש לי פתאום "נשיונל ג'יאוגרפיק". הן לפתע ערומות, ואני מציצה, משתאה. יש להן ציצים מפלסטיק, לבנות.
"אתם באמת אוהבים את זה? את החזה המוזר מהסיליקון?" אני שואלת את החלק הזכרי שבקפיטריית הבנים.
"בעעע..." האחד דוחף אצבע לגרון ומביע באלגנטיות את טעמו.
"זה כמו לגעת בפומפה בשירותים", אומר זה שאף פעם לא שטף כלים.
"אני לא נותן להן הוריד את החזיה..." מתוודה החרמן, "זה סביר לראות עם תפאורה, אבל מזעזע לגעת.... " הוא אומר בלחישה.
.
"זה כל כך לא איכותי", האקדמיה לקולנוע מביעה דעתה.
הבנתי. לא אמצא שום מידה של רחמים באגף הגברי.
אני במשימת התיווך, חוזרת למתחם המנותחות, מנסה לרמוז שהבנים בעצם לא ממש מתלהבים. עוד לפני שסיימתי את המשפט, שדולת הנשים מתפקעת מצחוק....
"הם מתים על זה!"
"העיניים שלהם לא זזות לנו מהפטמות...."
"לא שמענו אף תלונה".
עזרת נשים אינה מייחסת חשיבות להדלפת המידע מהבנים.
אני מנסה לרמוז שהבנים לא ממש מתלהבים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"רוצה לגדול?" אני שואלת את השד
החלטתי לשאול את שלי הפרטי. הציצי הנערי שלי בוחן עצמו במראה. אני לתומי דווקא די מרוצה, זה החלק האמיתי שבי, קטן רגיש, הכי אמיתי ואישי. "רוצה לגדול?" אני שואלת את השד על הצורך שלו להשתוות לבלונים המסתובבים בחוצות בגאון.
"לא!!!!!!!!!" זועק הציץ, אחוז אימה, "אני החבר הכי טוב שלך בעיר, אל תנסי לשנות גם אותי! בבקשה... אל תהרגי אותי ..."
"נו, ברור", מגיבות הבנות על השיחה עם השדיים שלי.
"לא עברת לידות", נובחות האמהות. "את לא הסתובבת עם זוג שקיות שמוטות", הן מאשימות.
"זה חיזק לנו את הביטחון העצמי", מספקת הסברים נציגת הפקולטה לפסיכולוגיה.
"ולגמרי שיפר את חיי המין", מתוודה הפולניה.
"זה הפך אותנו למאושרות", טוענת הדלאי למה.
"בכלל, עשינו ניתוח בשבילנו, לא בשבילם"
"ובכלל, עשינו ניתוח בשבילנו, לא בשבילם", נואמת עקרת הבית שהפכה פתאום לפמיניסטית לוחמת.
* * * *
ואני שואלת את עצמי, יכול להיות שזה הסוד הכי גדול של המנתחים? שהגברים בעצם שונאים ציצים לא אמיתיים? האם השקיות המנופחות הן עוד שקר אחד במערכת יחסים הזו בין שני המינים?
לפנייה לכתב/ת 
