שומרת מסך

לקראת סוף פגישתנו, אחרי שהשתמשנו בכל ההטיות האפשרויות למילה "עוולה", אורלי וילנאי־פדרבוש מבקשת ממני בעדינות שלא אציג אותה כגיבורה או חלילה כמי שחושבת שהיא כזו. "חשוב לי להדגיש את זה. בסך הכל זאת העבודה שלי ואני נהנית ממנה. זה לא שאני חושבת שאני בן אדם טוב יותר מאחרים".

אפשר להבין אותה. אג'נדה חברתית היא טרף קל לציניקנים, במיוחד כשהיא מגיעה באריזה של אולפן מלוטש בערוץ 2, אחרי פרסומת לדגנים ולפני טבלת הרייטינג של הבוקר. "כבר אמרו עליי פעם שבניתי קריירה על עניים", היא מוסיפה. "אי אפשר להתחמק מהערות כאלה".

ככה זה כשאתה בערוץ מסחרי.

"תשמעי, רייטינג הוא חלק מהעניין, זה ברור. אנחנו רוצים רייטינג גבוה, והרבה עונות, אבל אנחנו לא עובדים רק בשביל זה. עוני זה די אנטי רייטינג בסך הכל".

מי שבכל זאת יתעקש להצמיד לה תואר של קדושה מעונה מבזבז את הסרקזם לשווא. הזחיחות היא באמת ממנה והלאה. כאשר וילנאי־פדרבוש עולה על יצועה בלילה, אחרי שאולי מצאה כרית חדשה למישהו שהזדקק לה, היא לא בהכרח מחייכת בסיפוק עצמי צדקני, אלא עסוקה באותם סכסוכים עצמיים המוכרים לכולנו. היא טרודה באיזון של קריירה ומשפחה, מנסה לא לתת לעבודה המטורפת להשפיע על בריאותה ("לאחרונה עברתי ניתוח בסינוסים, לדעתי הבעיות שלי שם זה בגלל הקרינה של הפלאפונים"), מתעסקת עם דימוי גוף כמו כל אמא שעברה את גיל 30 ("הייתי רזה יותר פעם, אני רשומה לחדר כושר ולא הולכת, אין לי זמן"), ובכל הנוגע לרגישות החברתית המפותחת שבה בורכה וממנה היא מפיקה את לחמה, ובכן, לפעמים היא גורסת שזו קללה מחורבנת.

"אני עוברת תהליך של כמה שנים שבו אני רואה רק את הרע בכל דבר. הפסקתי לראות את הטוב. לפני כמה חודשים הייתי עם בעלי והבן שלי בחופשה בתאילנד, משהו שחיכינו לו המון זמן, ואנחנו שוכבים על החוף, הכל פסטורלי ויפה, אבל אני לא מסוגלת ליהנות. אני רואה את הילדות הקטנות שמוכרות את עצמן שם, ואת המסכנים שצריכים לסחוב את הבננות כל היום, ולא מסוגלת ליהנות בזמן שהם סובלים. אז אומרים לי שזה מה שהם מכירים וככה הם אוהבים, אבל אני לא מקבלת את זה. אני יודעת שזה אידיוטי, אבל זה כאילו יש לי מסך על העיניים ודרכו הכל שחור. נורא מדכא".

אם החיים הם באמת משהו שנע בין כאב לזעם, הרי שלפחות וילנאי־פדרבוש מצאה את הבית המקצועי המושלם בשבילה, ובעונה השנייה של "המשמר האזרחי" לצד מרוז, השניים מבססים את מעמדם כבוני וקלייד של הרווחה הישראלית. אבל את ההדים הרבים ביותר הם עוררו דווקא שלא במסגרת התוכנית, עם הסרט "מוסר השילומים" שהופק עבור yes אך שוגר במהרה לערוץ 2, כדי לחשוף מדינה שלמה למצבם המזעזע של ניצולי שואה המחכים לפיצויים.

כאילו יש לי מסך על העיניים ודרכו הכל שחור 

לפעמים קשה להאמין כי וילנאי־פדרבוש בת ה־34 יצאה ממסדרונות הערוץ הראשון בקול תרועה אך לפני ארבע שנים. רשימת ההישגים העיתונאיים שלה מאז סיפקה חומר ללא מעט שיחות סלון, ביניהן התחקירים ב"עובדה" על מריה, הילדה הפלשתינית שאמה נהרגה מטיל ישראלי ("אני התעקשתי שישדרו את זה לפני התחקיר של רוברטו, ידעתי שזה יביא המון צופים"), על תנאי הכליאה במעון הנערות מסילה ("גיליתי שאין גבול לרוע האנושי"), ועל מלחמתן של עובדות הקבלן במפעל עוף הנגב, שהסתיים בשיפור תנאי העסקתן ("זו היתה מלחמה מאוד מורכבת").

לאחרונה נפרדה ממערכת "עובדה", כדי להקדיש את עצמה לעבודה לצידו של מרוז, הן בטלוויזיה והן בתוכנית השבועית שלהם בגלי צה"ל, "יהיה בסדר". כמעט היינו אומרים סימביוזה, במיוחד נוכח קריאותיה "גיא יהרוג אותי", בכל פעם שהמלבישה שלנו ניסתה לשים עליה משהו קצת יותר נועז במסגרת צילומי השער. הפעם הראשונה שהם נפגשו היתה דווקא ברחוב. "הקשר ביני ובין גיא התחיל לפני שנים, כשעוד הייתי בערוץ הראשון. הוא פגש אותי ואמר שהוא מכיר את העבודה שלי ורוצה להיעזר בי עם הומלסית בשם אורנה שהוא מטפל בה, שישנה ליד העירייה. זה היה בתקופה שהרבה אנשים היו פונים גם אליו במסגרת הטור שלו בעיתון. מצאנו את עצמנו במצב דומה. עם הזמן התחלנו לעבוד ביחד, לשתף, כל אחד הביא את הקטע שלו. הוא את הלוחמנות, אני את הרגש. בסוף זה התגבש לכדי תוכנית שלמה".

ומה עם אורנה?

"סידרנו לה דירה של עמידר בפלורנטין, וגיא עדיין בקשר איתה. אבל העבודה לא נפסקת. הרשויות עדיין מתעללות בה".

את היומיום של מרוז ווילנאי־פדרבוש קשה לתכנן, אבל לא נדיר למצוא אותם מוקפצים עם צוות הצילום למשרדיהם של בכירי הבירוקרטיה הישראלית. "אנחנו נכנסים עם מצלמות רק אחרי שנתנו לאנשים הזדמנות לענות לטענות שלנו, והם לא השתמשו בה כמו שצריך", היא מסבירה. "יש לנו קווים אדומים. זה תמיד מישהו שפגע באזרחים וצריך לתת תשובה. היום התחילו להבין ולענות לנו, להכניס אותנו יפה יותר".

את וגיא נראים לפעמים כמו השוטר הרע והשוטרת הטובה.

"כן, אני מודעת לזה, אבל תתפלאי כמה אנשים אוהבים את גיא.

. בסך הכל, כמו כולם, גם הוא רוצה שיאהבו אותו, אבל זה לא המרכז. גם אני לא תמיד חייבת להצטייר בתור הנחמדה והרכה. לפני כמה זמן נכנסנו למשרד של מישהו שאחראי למצוקת דיור של קשישה שחיה בתנאים איומים. כשהוא ראה אותי הוא אמר לי, 'את יודעת, פעם הערכתי אותך מאוד, אבל זהו, גמרת אצלי אם ככה את עובדת'. בשנייה הראשונה אמרתי 'אוי, מה, עכשיו לא יאהבו אותי?', אבל מצד שני, הוא מפקיר את האשה הזאת, ואני לא בסדר? אז כמו גיא, גם אני התחלתי להבין שיש כאלה שיאהבו אותי ויש כאלה שישנאו, ואין מה לעשות".

היא נולדה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, העיר שבה היא מתגוררת עד היום. אמה אשת חינוך, אביה הוא שמעון וילנאי, איש קול ישראל הוותיק.

גדלת בבית רועש?

"כן. אני זוכרת אווירה מאוד הקטית. הכל נורא מהר, הכל כאן ועכשיו, הכל אנחנו יודעים לפני כולם. האי שקט הזה נמשך אצלי עד היום, ועכשיו בני חווה את זה. יונתן זרק לי את הביפר לשירותים ברגע שהוא התחיל ללכת. אני יודעת שזה היה בכוונה שהוא שידר לי 'אם את לא עושה שקט, אני אעשה'".

בצבא היא שירתה כמפעילת מזל"טים בחיל המודיעין, ולאחר מכן נרשמה לאוניברסיטת תל אביב, שם עשתה תואר ראשון בתקשורת ובטלוויזיה, ותואר שני בתוכנית ללימודי ביטחון. "דוד ויצטום היה מרצה שלי באוניברסיטה וניג'סתי לו שיעשה לי אודישן לערוץ הראשון", היא נזכרת. "לקח לו זמן להסכים".

סחתיין על הביטחון העצמי.

"איזה, הייתי חסרת ביטחון, אבל פשוט לא הראיתי את זה. בכלל, אני חושבת שעיתונאים הם אנשים חסרי ביטחון עם צורך בתשומת לב תמידית. ידעתי מה אני רוצה, והחלטתי לנדנד עד שאני אקבל אודישן. בסוף התקבלתי לתוכנית התרבות של ויצטום, שירדה אחרי חודשיים, ומשם לפינה בתוכנית הבוקר. עשו לי חיים לא קלים".

למה?

"אחרי שנים שלא הכניסו מישהו חדש לערוץ הראשון, פתאום מגיעה מישהי צעירה ואנרגטית. הם לא ידעו איך לאכול את זה. ועד העובדים החרים אותי, תלו שלטים שמונעים מצוותים לעבוד איתי, היו קרבות נוראיים. אבל רציתי להמשיך שם, ולא ויתרתי. ואז התפנה תיק הרווחה, ונתנו לי אותו. הבנתי עד כמה עמוק הקרע החברתי בארץ, וככל שלמדתי יותר נכנסתי לזה. גיליתי עד כמה ההתערבות שלי יכולה להשפיע, לשנות מדיניות של שנים, לפתור עוולות, לפעמים בהינף טלפון אחד".

אין משהו מפחיד בכוח הזה?

"מאוד, וצריך להיזהר. מהרגע הראשון הייתי מודעת לכך שזה הכוח של המדיה, לא שלי. הרי יש הרבה אנשים מדהימים בארגונים חברתיים, שלא שומעים את קולם כי אין מולם מצלמה. ההבדל היחיד הוא הפריבילגיה להשמיע את האידיאולוגיה".

בשנת 2004 מצאה את עצמה וילנאי־פדרבוש בתוך מערבולת תקשורתית חסרת תקדים, כשעזבה את הערוץ הראשון על רקע אידיאולוגי.

הפיצוץ הגיע אחרי תקופה לא קצרה שבה כתבותיה הדעתניות הרגיזו אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בראל או ראש חטיבת החדשות יורם כהן, שאמר שהיא "שכחה את ההבדל בין פרשנית לכתבת".

המצב הגיע להדחתה מתיק הרווחה, ובעוד מחפשים לה כתובת אחרת שתרגיע אותה, וילנאי־פדרבוש החליטה להתפטר, ולעשות את זה באופן רועש. היא שיגרה מכתב התפטרות, ובו סיפרה כי במהלך עבודתה הופעל עליה לחץ לתת יחס מיוחד לפוליטיקאים, בעלי הון וכל מי שהרשות חפצה ביקרו, וכי הדבר גרם לה ל"סביבת עבודה בלתי אפשרית". "זה היה פחד מוות", היא משחזרת. "היו קולגות שאמרו לי 'תחכי עד שהרוח תעבור', אבל בתחושה שלי העדפתי לעזוב את המקצוע מאשר להפוך לזונה. הרגשתי שאני לא רוצה למכור את העקרונות שלי. אני זוכרת שבאתי לקחת את הדברים שלי מהערוץ הראשון, ולא נתנו לי להיכנס לבניין. הכניסו אותי עם מאבטח, וכמו בסרט, לקחתי את הדברים שלי ובכיתי. בכל זאת, זה היה המקום עבודה שלי, והייתי נאמנה לו".

אחרי ההתפטרות היא תבעה את הערוץ הראשון, ניצחה ופוצתה במאה אלף שקל. אבל גם עם גושפנקת הצדק הזו היא לא מרגישה שהערוץ הפך למיותר. "אני חושבת שצריך לתקן אותו, לא לסגור אותו", היא אומרת.

אולי אי אפשר? אולי הפתרון הוא להחריב ולבנות מחדש, כמו בתוכנית הסיום של "ארץ נהדרת"?

"קודם כל, אל תדברי איתי על זה. הבן שלי פוחד עכשיו מטיל איראני. לגבי הערוץ הציבורי, אני חושבת שחובה שיהיה כזה, והוא יכול היה להיות בית טבעי לתוכנית כמו 'המשמר האזרחי'. בערוץ הראשון יש אנשים נפלאים שכלואים בתוך מערכת מסועפת וחולה".

העניינים, כפי שהם נוהגים כאשר אדם הולך אחר צו ליבו, הסתדרו. כעבור חודשים ספורים היא החלה להנחות את התוכנית "אחרי הבולדוג", ומעט אחר כך התקבל הטלפון עם הצעת העבודה ממערכת "עובדה". כיום, וילנאי־פדרבוש חווה חוויה מתקנת עם פרידה נעימה מאילנה דיין. "הדלת שם פתוחה בשבילי לחזור, או בעונה הבאה או בזאת. השולחן שלי עוד שם. לא האמנתי שמקום עבודה יכול היו כמו משפחה, אבל ככה היה לי ב'עובדה'. אילנה דיין היא מודל בשבילי, אשה מדהימה והעיתונאית הכי חשובה שיש כאן. אבל גם היא, עם כל הרקורד שלה, יודעת שהעבודה הקשה אף פעם לא נגמרת.

הקריירה הזו היא סיזיפית. אתה כל הזמן מטפס וככל שאתה מצליח, אתה יותר מפחד לאבד את זה".

אולי בכל זאת הדרך מוגבלת? התקשורת היא לא הפתרון?

"אין ספק שבסופו של דבר מישהו צריך לחתום על חוק, ולא העיתונאי יעשה זאת. שלי יחימוביץ' הבינה את זה ועברה לפוליטיקה, ובאמת אם רוצים לא לעזור רק לאדם פרטני או שכונה, אז צריך להיות בכנסת".

את מרוצה משלי כחברת כנסת?

"היא חדשה, אני פחות מכירה את העבודה שלה, אבל אין ספק שהיא מביאה רוח חשובה לכנסת".

ואת תגיעי לשם?

"יש סיכוי. אני לא יודעת אם זה יהיה עוד עשר שנים או 30. כנראה שזה יקרה כשאני אמצה את עצמי בעבודה העיתונאית".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש