סנונית ראשונה בכיכר
המאבק על איכות ההנהגה איננו "עריפת ראשים" אלא קרב על מהות הדמוקרטיה - והוא לא יוכרע ב"זבנג וגמרנו"
אהוד אולמרט נבחר על-ידי העם. בידיו הופקדו מיטב הכלים שמפקידה דמוקרטיה בידי ראש הרשות המבצעת: אוצר המדינה, צבאה ונגישות קלה ופשוטה למיטב המוחות המצויים בה. את כל אלה היה עליו למצות לטובת ביטחונו והתפתחותו של הריבון, קרי: העם. על מעמד הר סיני נאמר: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". אכן, לא היה צורך בוועדה כלשהי כדי שהעם במראה עיניו, במשמע אוזניו וביתר חושיו יבין, שהופקר למלחמה בקוצר מחשבה ובאוזלת יד. אלא שבשלב הראשון, אולי מחמת ההלם של המראות והקולות, התרחש המשכו של אותו פסוק: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". גל המחאה הראשון, שקרא למימוש אחריותם המיניסטריאלית של מקבלי ההחלטות ולהתפטרותם, היה בבחינת אדווה וקצף על פני המים. עתה, משנתנה הוועדה אישור לכשל ויתר העובדות, שזה מכבר היו ידועות לכל - הגיע יומו של העם לומר את דברו.
שנים רבות נחשבתי ל"נביא הזעם", משום שהצבעתי על המדרון בו מחליקה החברה בישראל ועל העם העומד מרחוק, ואיננו תוקע רגליים למנוע את הידרדרותה. אולם לאחרונה מנשבת כאן רוח אחרת. צעד אחר צעד עוברת מדינת ישראל תהליך של "ניקוי אורוות", של היטהרות (קתרזיס). תגובה נחרצת לפרשה האומללה של מלחמת לבנון השנייה עשויה להאיץ תהליך זה. המלחמה העלתה אל פני השטח וחשפה חוליים רבים, שהדחקנו והזנחנו זה שנים רבות: שחיתות פוליטית וכלכלית, פערים מתרחבים, גלישת חלק ממעמד הביניים אל מתחת לקו העוני, אובדן הסולידריות ועליית החמדנות האישית והסקטוריאלית, ועוד ועוד. חוליים אלה לא נוצרו מעצמם - הם תולדה של החלטות רעות שקיבלו הקברניטים בדרג המדיני והצבאי במשך עשרות שנים, והם לא יתוקנו באבחת חרב. לתיקונם דרוש זמן וממסד פוליטי מסוג אחר: בעל ערכים
ועקרונות, ונחישות לקיימם.
כדי ליצור ממסד כזה, אמור הריבון-העם להרחיק בהדרגה את נבחריו שכשלו או סרחו. ליצור אווירה ציבורית של אפס סובלנות למי שבורח מאחריותו לכשלים ולמחדלים שנולדו ממעשיו הוא. נבחרי ציבור או משרתיו אמורים להפנים, כי יש תגמול לא רק להצלחה - יש שכר ויש גם עונש. השררה באה להם מאיתנו, ולנו הזכות לשלול אותה מהם. מי שקורא למימוש זכות זו "עריפת ראשים", אחת משתיים: או שלא הפנים מהי דמוקרטיה מתוקנת, שבה סמכות ואחריות קשורות יחד בקשר בל יינתק, או שהוא עצמו נגוע בתובנה של "שווים ושווים יותר", כי את מידת החסד הוא שומר לבעלי השררה (מה שבלשון העם קרוי "תסמונת הש.ג").
חילופי ממשל בתדירות, שלא על פי תקנתם, אינם המחלה; הם רק אחד הסימפטומים לחוסר האמון שרוחש העם לממסד הפוליטי ולדעתו על נבחריו, ככלל. עדיף להתרכז ולטפל במחלה מלהתריע בלי הרף על הסימפטום וסכנותיו. גם בממסד הפוליטי הקיים, לא כולם סרחו ולא כולם מועדים לכישלון. מי שנאחז באמרה "כולם אותו דבר", חזקה עליו שהוא בורח מאחריותו הוא לבחון בשבע עיניים את נבחריו, ללמוד את מעשיהם ולהפריד ביניהם על פי הכלל של עיקר ותפל.
רגעי משבר, הם גם רגעי מבחן - מבחן לעם ומבחן לנבחריו. כל אחד מאיתנו עשוי להישאל יום אחד: מה עשית ביום ההוא, כשעתידה של החברה בישראל היה מוטל על כף המאזניים. החלפתו של ראש הממשלה באה להקנות ערך ממשי לעיקרון הדמוקרטי של אחריות מיניסטריאלית, כחלק מהעיקרון המקיף של אחריות אישית בכלל ושל "סמכות ואחריות" כמטבע דמוקרטית אחת. הבה נחשוף לעין כל בעת הזו, את צד ה"סמכות" כצד העליון של הדמוקרטיה הישראלית.
החברה הישראלית היום היא תקשורתית יותר, אך גם אפאטית יותר מכפי שהייתה לאחר מלחמת יום-הכיפורים. שומה עלינו להוציא אותה שוב מאדישותה. עצרת ההמונים בכיכר רבין הייתה מוצלחת, אך היא רק תחילת הדרך. ההמשך עוד יבוא - עד אשר ההנהגה הנוכחית תסיק את המסקנות האישיות המתבקשות, ותפנה את מקומה. זה יקרה רק בנחישות והתמדה מצידו, ולא ב"זבנג וגמרנו".
הכותב היה ממייסדי תנועת המחאה לאחר מלחמת יום-הכיפורים
מומלצים
