שתף קטע נבחר

בולגריה עם המרצדס של מיטקו

לא סופיה ולא ורנה, לא אתרי מרפא ולא מלונות פאר. מה כן? עיירות עתיקות, מנזרים, מסבאות, וסודות מהמטבחים המקומיים. טיפ: אסור להגיד לבולגרים שמוסקה זה מאכל יווני, אין עלבון צורב מזה מבחינתם

מכונית המרצדס הלבנה של מיטקו, הנהג-מדריך הבולגרי שהוביל והדריך אותנו בטיול, ידעה כבר ימים טובים יותר, לפני יותר מ-30 שנה על כבישי גרמניה המערבית דאז. לפני כ-10 שנים אסף מיטקו את כל חסכונותיו, נסע למינכן וחזר עם המשומשת הישישה. נכון, על מד הקילומטרים שלה סומנו כבר ‭300,000‬ ק"מ, והחלודה כבר החלה מכרסמת בה, אבל מלפנים, על הגריל, זהר בגאווה כוכב מרצדס, וזה עשה את כל ההבדל.

 

שתי אהבות גדולות יש למיטקו – בולגריה מולדתו והמרצדס. הוא מפרק את הכוכב בכל פעם שהוא עוזב את המכונית (כבר גנבו לו אותו כמה וכמה פעמים) ובלילה מסיר גם את מגבי השמשה הקדמית.

 

בעצה אחת עם מיטקו הוחלט שלא להתעכב על סופיה, ורנה ועוד אתרים מפורסמים ומתויירים במדינה שלו. הטיול שהוא תפר לנו, כפי שגילינו במהלכו, סיפק לנו גם הזדמנות נפלאה להיכרות עם הנזירים הבולגרים, שמלבד הנקודה היהודית החמה הנזקפת לזכותם (הייתה זו הכנסייה הבולגרית שמילאה תפקיד מכריע בהצלת יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה),‬ הם גם ידועים כמומחים גדולים לאוכל. יש המסבירים זאת בחובת ההתנזרות מנשים המוטלת על נזירי הכנסייה המזרחית-אורתודוקסית, שמצאו במטבח תחליף.

 

מנזר רילה

את המסע התחלנו באחד המנזרים המפורסמים ביותר בבולגריה מנזר רילה ‭Rilskiyat Manastir)‬) כ־200 ק"מ מדרום-מערב לסופיה הבירה, עמוק ביערות הר רילה וקרוב לפסגות המרשימות של מוסלה ‭2,900)‬ מטר) ומליוביצה. המנזר נבנה במאה ה-10 על ידי הקדוש הבולגרי הנערץ ביותר, הנזיר איבן רילסקי, הוא איבן הקדוש, ושימש מיום היווסדו מרכז תרבות ולמידה.


ספרייה בת 16 אלף ספרים, כולל כתבי יד נדירים. מנזר רילה (צילומים: הלן חזן)

 

במנזר, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר תרבות עולמי, מומלץ לבקר במוזיאון מרשים המכיל איקונות נדירים, כלי זהב ותשמישי קדושה שונים וספרייה בת 16 אלף ספרים, כולל 134 כתבי יד נדירים מהמאות ה-15 ועד ה-‭.19‬

 

כאשר הגענו, התלחש מיטקו ארוכות עם אחד הנזירים, ובתום השיחה הודיע לנו בפנים קורנות מאושר שנפלה בידינו זכות גדולה: לטעום גיובץ' מעשה ידיו של טבח המנזר, שאלמלא היה נזיר היה לבטח שף מהולל.

 

גיובץ' הוא החמין הבלקני: חתיכות בשר, תפוחי אדמה וירקות מבושלים. הנזיר-טבח הסביר שסוד הגיובץ' הוא בירקות וביכולתו של הטבח לא רק לבחור בירקות הנכונים, אלא גם להביא למיזוג הניחוח שלהם ושילובו בטעם הבשר ותפוחי האדמה. בניגוד למרשם ה"היסטורי‭,"‬ הוא מוסיף גם זיתים וכוס אורז. הגיובץ' שלו, שיצא עם קרום חום מבעבע מתנור המטבח בן 300 השנה, היה חגיגה לעיניים ולחך.

 

כשמבקרים במוזיאון המנזר כדאי לשים לב לצלב של רפאל. זהו צלב עץ העשוי חתיכה אחת, 81 על 43 ס"מ. הנזיר רפאל עבד עליו במשך 12 שנים, השתמש במחטים וכלים עדינים ביותר, וחרט על הצלב ‭1,500‬ דמויות ו-140 סצנות היסטוריות. בתום העבודה, מספרת המסורת, איבד רפאל את מאור עיניו.

 

היין של מלניק

ממנזר רילה, שם גם ישנו וטיילנו בסביבה, המשכנו אל העיירה מלניק ‭(Melnik)‬ בהר פירין, כ-20 ק"מ מדרום־מזרח לעיירת הנופש סנדנסקי. במלניק יש בסך הכל 300 תושבים וכ-100 בתים, והרבה, אבל ממש הרבה, מסבאות. למעשה, המרתף של כמעט כל בית בעיירה הוא מרתף יין, והקומה הראשונה – מסבאה.

 

מרבית המבקרים כאן הם תיירים שבאים לשם דבר אחד ויחיד: לטעום את יין מלניק. זהו יין אדום, מתוק משהו וכבד מאוד, שמגישים אותו בקנקנים כבדים מחרסינה בעבודת יד ושותים אותו מכוסות מאותו החומר. לפני זה אוכלים שופסקה סלטה – סלט מלפפונים, עגבניות, קצת פלפל ירוק, כמה זיתים, בצל, ועל כל זה גבינה בולגרית לבנה מגורדת.

 

ואגב, מלניק כולה היא אתר ארכיאולוגי רשמי ומוגן. אסור לשנות דבר בבתים שנותרו במקום.


מלניק: עיירה של מסבאות.

 

קציצות וסליבוביץ'

ממלניק שבפינה הדרום־מערבית של בולגריה, פנינו צפון מזרחה אל קופריבשטיצה, 111 ק"מ ממזרח לסופיה ואזור היסטורי מפורסם. כאן, באפריל ‭,1876‬ החל המרד נגד הטורקים. עיירות שלמות, כמו באטאק וקופריבשטיצה, נהרסו ותושביהן נהרגו, אך המרד הפנה את הזרקורים אל ארץ הבלקנים הכבושה וכעבור שנתיים בלבד זכתה בולגריה בעצמאות בעזרת הצבא הרוסי.

 

היום קופריבשטיצה היא עיר-מוזיאון. לא פחות מ-383 בתים בעיר הוכרזו כמוזיאונים בשל יופיים הנדיר. השיטוט ברחובות הצרים, המרוצפים אבנים גדולות, מחזיר את המטיילים לימים רחוקים, בין עצים בני מאות שנה ומסעדות עתיקות. השמות שלהן – שירה של ממש: "תחת עץ האגס הישן‭,"‬ "הרובה הראשון‭,"‬ "הדודים‭,"‬ ועוד כהנה וכהנה.

 

קופריבשטיצה ידועה במאכלים המפורסמים שלה. מומלץ מאוד לנסות את הבניצה ‭,(Banitsa)‬ פשטידת גבינה בולגרית עשויה בצק עלים דקיק ופריך. אסור לוותר גם על הגריל המקומי, קבב וקציצות כאלה אין במסעדות הבולגריות של יפו. אכלנו וליקקנו את האצבעות במסעדת עץ האגס ומיטקו דאג להכניס אותנו למטבח.

 

כוס יין מַברוד ריחני שיכנע את הטבח מילקו בן ה-83 לגלות לנו את סודו: הוא מערבב שלושה סוגי בשר טחון (עגל, כבש וחזיר) ומוסיף להם פלפל, מלח, כמון, אבקת סודה לשתייה ואת הצ'ובריצה, הנמצאת על כל שולחן בולגרי. הוא מעצב קבבים וקציצות ומשאיר אותם ליומיים במקרר, שיתפסו קרום. הקרום הזה שומר על הבשר כשהוא נזרק על הגריל, והתוצאה – קבבים עם קרום חזק, מלאי מיץ ריחני.

 

במנזר טרויאן ‭(Troyanski Manastir)‬ מהמאה ה-‭,15‬ כ-35 ק"מ מהעיר לובץ, כיבדו אותנו הנזירים ב"טרויאנסקה סליבובה" – הסליבוביץ' הבולגרי המפורסם ביותר, עבודה עצמית כמובן. המיתולוגיה היוונית מספרת שהאלים ישבו באולימפוס ושתו משקאות שמיימיים, אבל אחרי כוסית אחת אין לי ספק שהכוונה הייתה לסליבוביץ' תוצרת טרויאן. מומלץ לבקר בכנסיית המנזר ולו רק כדי להתפעל מציורי הקיר של זכארי זוגרף, גדול הציירים הבולגרים של המאה ה־19 ומייסד בית הספר לציור בעיר סַמוקוב.

 

אימפריה של ורדים

עמק הוורדים ‭(Dolinata na Rozite)‬ הוא לדעת רבים אחד המקומות המיוחדים והיחידים במינם על פני כדור הארץ. כ-200 ק"מ ממזרח לסופיה נמצאת העיר קזנלַק, ומעליה, בגובה 710 מטרים, משתרע העמק המופלא הזה, שעשרות קילומטרים של ורדים פורחים בו בחודשים מאי ויוני. לא מדובר רק ברומנטיקה: 80% משמן הוורדים בעולם המשמש בתעשיית התמרוקים, מיוצרים בעמק הזה.

 

מה שהופך את השמן ליקר כל כך הוא תהליך הייצור: שלושה וחצי טונות של עלי ראש הוורד דרושים לייצור קילוגרם אחד של שמן. המחיר בהתאם – קצת יותר ממחירו של קילוגרם זהב. בקזנלק עצמה נמצא המכון היחיד בעולם לחקר השושנה, שבו שמורים ‭1,300‬ סוגי ורדים. בהזדמנות זו כדאי לבקר במוזיאון השושנה בעיר.

 

בקרלובו לקח אותנו מיטקו למסעדה של קרוב משפחה. ארוחת הצהריים, שהפכה גם לארוחת ערב, נמשכה שש שעות. זה מתחיל תמיד עם גרוזדובה ראקיה – ברנדי ענבים. הבולגרים שותים אותו עם עשרות מנות ראשונות שונות, כמעט כולן על טהרת הירקות. נזכיר רק את הקופאולו העשוי חצילים, פלפלים, שום ועגבניות, והליוטניצה החריפה, העשויה עגבניות, פלפל אדום חריף, שום ושמן חמניות. לזה מתווספות שאר המנות הראשונות: הטאראטור, השופסקה סלטה, צ׳ובריצה בשמן זית בשביל לטבול אל הלחם החם ועוד כהנה וכהנה.

 

רק לאחר הרבה מנות כאלה מגיע תור המנה העיקרית. אנחנו אכלנו מוסקה. נכון שהשם יווני, ויש הטוענים שגם המאכל עצמו, אבל אל תגידו את זה לשום בולגרי – העלבון יהיה צורב ביותר. עבור הבולגרים זהו עוד מאכל לאומי טיפוסי.

 

בוויכוח ההיסטורי־קולינרי הישן, מוסקה עם תפוחי אדמה או לא, הכריע הטבח בקרלובו לטובת החצילים. שום תפוחי אדמה. לעומת זאת, במוסקה שלו היו הרבה בצל, שום, יוגורט, גבינה בולגרית וכמובן צ'ובריצה. בלי התבלין הזה המאכל לא חוקי, הוסבר לנו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ב-1876 פרץ המרד. קופריבשטיצה
צילום: הלן חזן
מספרי האגדות. טריאבנה
צילום: הלן חזן
ארוחת צהריים של 6 שעות. קרלובו
צילום: הלן חזן
מומלצים