יום אחד, עיר אחת, עולם שלם

"יונים בדשא‭,"‬ ספרו של וולפגנג קפן, מגדולי החדשנים בפרוזה הגרמנית של המאה העשרים, ראה אור ב־‭.1951‬ הוא מספר את סיפוריהן של שורה ארוכה ומגוונת של דמויות: פיליפ, איש לא צעיר, אינטלקטואל, שרוצה מאוד להיות סופר מצליח, לכתוב, להתפרנס ולאהוב, ואינו מצליח לעשות דבר מכל אלה; אשתו אמיליה, יורשת של משפחה עשירה, הממלאת את ביתה חיות מחמד ומתמכרת לשתייה ולשינה, לאחר שירדה מנכסיה בעקבות המלחמה; קלרה, אם חד־הורית, גרמנייה, שהרתה לגבר אמריקאי שחור ורוצה להיפטר ממנו ומתינוקו; וושינגטון, הגבר השחור שאוהב אותה ורוצה בילד ומבקש להקים להם בית בפריז ולפתוח שם פונדק, שהשלט שבפתחו יודיע שאין אדם - אם לבן ואם שחור, אם יהודי ואם אחר - שכניסתו אינה רצויה, שלא כשלטים שבינתיים כבר סולקו בחיפזון מערי גרמניה, ושלא כשלטים שעדיין קיימים בארצו.

הספר מספר את סיפוריהם של סבל ישיש, המחפש בתחנת הרכבת לקוחות שמטענם אינו כבד, ושל משורר אמריקאי מפורסם, הבא להרצות לגרמנים על עוצמת הרוח של המערב ועל ניצחון הרוח על החומר ונכשל כישלון חרוץ, ושל עוד כמה וכמה אנשים - גרמנים ואמריקאים, לבנים ושחורים, נשים, גברים וילדים, שדרכיהם מצטלבות יום אחד בשנת 1949 בעיר מינכן, הנתונה עדיין למרות חיילי צבא ארצות הברית.

מספר את סיפוריהם? לא בדיוק. כי הספר הזה הולך בדרכם של המחדשים הגדולים של הסיפורת בתחילת המאה העשרים, ג׳יימס ג׳ויס, דוס פסוס ואלפרד דבלין, ופורץ בהתרסה גלויה את כל המוסכמות של הרומן המסורתי. אין בו עלילה כהלכתה, שבאה וצומחת מהיכן שהוא והולכת להיכן שהוא, ומכוננת כך משמעות, וגם הדמויות המופיעות בו אינן גיבורים שאפשר לטפח רגשות כלפיהם, לעקוב אחר גורלם ולהפיק ממנו לקחים. לכל היותר 

 יש פה מסגרת סיפורית שמתבררת מעט־מעט: אותו יום אחד ויחיד, סתם יום של חול, מבוקר ועד חצות הלילה, שמספר אלמוני, ואולי מוטב לומר תודעה אלמונית עוקבת בו אחר תנועותיהם ומעשיהם של האנשים שבחרה בהם. היא נצמדת אליהם, חודרת אל תודעתם, ולפעמים אף מתלכדת איתה ממש, ושבה ומרפה מהם, מלקטת לה חומרים מהסביבה, ממראות העיר, מכותרות העיתונים, ממחוזות התרבות והרוח וההיסטוריה, ובדרך אסוציאטיבית כלשהי חוזרת אל האנשים וענייניהם, עוברת מאחד אל משנהו, ושוב מרפה, וחוזר חלילה. וכך הולך ונרקם טקסט שהמעקב אחריו אינו קל כלל, ונחוצה מידה גדושה של ריכוז ומשמעת כדי לא להרפות מן החוטים הרבים הסבוכים והצפופים, הנטווים וניתקים, מתגלים ונעלמים, מתהדקים ומתרופפים חליפות.

הסיפור האמיתי של גרמניה האחרת 

ובכל זאת יש כאן סיפור, ואף סיפור חי ומדויק מאוד אלא שאין הוא סיפורם של יחידים דווקא כי אם בעיקר סיפורו של הקולקטיב שאותם יחידים תועים במבוכיו: החברה המערב גרמנית למחרת מלחמת העולם השנייה, שניתן בה כאן מבט נוקב, ביקורתי מאוד ואולם, כדי לספר את הסיפור הזה, את הסיפור האמיתי שמאחורי "הנס הכלכלי‭,"‬ הקפיטליסטי, של גרמניה האחרת, כביכול, ששוכחת ומשכיחה את פשעי העבר והולכת ומשתקמת במהירות מסחררת - כדי לספר את סיפור החורבן החומרי והרוחני, את סיפור הנכות המוסרית והנפשית של המקום, שהיה בית גידולו של הנאציזם ותריסר שנים השתעבד לשלטונו, בחר הסופר הנועז לשבור את הכלים הספרותיים ולכתוב טקסט שבעצם מבנהו המקוטע, הקליידוסקופי, העמוס והדחוס, כמו מייצג את הרגע ההיסטורי שהוא נכתב עליו: רגע של שבר, מבוכה, אובדן דרך ואי־ודאות עצומה, על אף החיים החוזרים כביכול למסלולם.

קוראים שיהיו מוכנים להתמסר לפרוזה התובענית הזאת - שמובאת כאן בתרגום עברי יפה ונאמן לרוח המקור - קרוב לוודאי שלא רק ייהנו אלא גם יופתעו לגלות מה רב כוחה של ספרות פוליטית, כשהיא במיטבה, לצייר דיוקן של המציאות על רבדיה הרבים, הן האנושיים והן התרבותיים והחברתיים.  

‭

• מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות