שתף קטע נבחר
נשות עסקים מספרות על "החנות הראשונה שלי"
אומץ, נחישות וחזון - זה המוטו של 8 נשות עסקים שהחליטו, כל אחת בתחומה, לפתוח חנות ולאור ההצלחה לפתח אותה לרשת מצליחה, לעתים גם מעבר לים. דורין פרנקפורט, מיכל נגרין, דניאלה להבי, שלי גפני, עירית גופר-ששון, אסנת פלאוט, דינה עוזיאל ומירב כהן, מספרות על החנות הראשונה, על הפריצה ועל התחזיות לעתיד

חג שבועות מאופיין בביכורי קציר חיטים. אנחנו דווקא בחרנו להתמקד בחג הזה בביכורים מסוג אחר - בחנויות ביכורים שהקימו נשים ולאחר מכן התפתחו והפכו לרשת. אז פנינו לשמונה נשים מובילות בתחומן שסיפרו לנו על ההחלטה לפתוח חנות ראשונה.

 

דורין פרנקפורט - מעצבת אופנה

מעצבת האופנה דורין פרנקפורט (53) נמנית על המעצבות הראשונות שהעזו לפתוח חנות בגדים בתל אביב. פרנקפורט פתחה את החנות הראשונה שלה בתוך כל בו שלום בשנת 1975, בקונספט של חנות בתוך חנות, והיא השתרעה של שטח של 9 מ"ר בלבד. פרנקפורט השקיעה בהקמת החנות כמה אלפי דולרים - השקעה שנחשבה באותם שנים לכסף גדול.

 

"סיימתי לימודי עיצוב אופנה בפריז וחזרתי לארץ במטרה לחפש עבודה כאסיסטנטית. רק שאף אחד לא הסכים לתת לי הזדמנות", מספרת פרנקפורט. "בשוק האופנה שלטו כמה משפחות, שהעסיקו אצלם אנשים מתוך המשפחה, ולא מצאתי עבודה. התחלתי לתפור בגדים בבית, אבל לא היה מקום למכור אותם. חברים שבאו אלי, ראו את הליין המעוצב וקנו ממני פריטים. למזלי, חלק גדול מחבריי הפכו לאושיות בתחום האופנה והמוסיקה ושיווקו את הבגדים שלי מפה לאוזן.

  


דורין פרנקפורט. חנות בדיזנגוף (צילום: ניב קלדרון)

 

"ברגע שקיבלתי קצת בטחון, החלטתי שאני רוצה למכור את הבגדים לאנשים בחוץ ופניתי למשפחת מאייר (בעלת כלבו שלום מאיר) והצעתי להם להקים חנות בתוך בית הכלבו שלהם. עד אז לא היו חנויות מעצבים בארץ, מלבד חנות אחת של מעצבת מירושלים והמעצבים הצעירים מכרו את הבגדים שלהם בחנויות גדולות.

 

"למזלי הורי האמינו בי ואימי עזרה לי לחלום את המיזם ההזוי, ושניהם חתמו לי על ערבות להלוואה בבנק. משפחת מאיר אפשרה לי להקים חנות קטנה בכניסה לקומה השנייה בתמורה לאחוזים מהמכירות - הימור אמיץ שלאושרי נשא פרי, מאחר שהחנות גדלה פי 5 בשטחה בזמן יחסית קצר".

 

פרנקפורט ספגה לא מעט עלבונות כמעצבת צעירה ובעלת תעוזה. "החנות הראשונה שלי היתה חנות מעצב צעיר ראשונה בתל-אביב. עמדתי בה וספגתי צחקוקים נבוכים ועלבונות, לצד קריאות התפעלות, והתרגשות. שם רכשתי קהל לקוחות מתוחכם ולמדתי לדבוק בחתימת ידי ובאמירה העיצובית שלי, ולא לנסות לרצות את כל העולם", היא נזכרת.

 

פרנקפורט הפכה למעצבת קצת יותר מוכרת לקהל וכעבור שנה פתחה עוד חנות בלונדון מיניסטור וחנות נוספת במידרחוב בירושלים. אלא שאז היא החליטה ללכת על אסטרטגיה שיווקית נועזת משהו, וסגרה את כל שלוש החנויות באותו שבוע, והחלה למכור בסיטונאות ולפי הזמנות. בתחילת דרכה היא עבדה בעבודות נוספות כדי לממן את עצמה ולהתקיים. "בין השלב שחלמתי לעשות בגדים לשלב שהתחלתי לחיות מהם, עברו חמש שנים. אז עבדתי גם כעוזרת של צלם האופנה בן לם".  

 

"החנות הראשונה עזרה לי ביצירת מפגש עם הקהל", אומרת פרנקפורט. "תמיד חיי נעו בשוליים של התרבות. זה היה עולמי ואלה חבריי. אבל זה דבר אחד לעשות תלבושות לתאטרון או לבלט ודבר אחר לחלוטין לחלום בגדים ולראות אותם על אנשים ברחוב".   

 

כיום מונה הרשת 22 חנויות בארץ ופרנקפורט מוכרת פריטים לחנויות במדינות שונות בחו"ל ביניהן נורבגיה, ארה"ב, דרום אפריקה, פורטוגל, גרמניה ואנגליה. לפרנקפורט שותפה נוספת ברשת, מרגריט, אחותה עדנה מעצבת אוסף תכשיטים מיוחד לחנויות ואחיה ליעם מפיק לה אירועים, קטלוגים ומסיבות.

 

ומה עם החזון? "אתה לא יכול לעסוק באופנה אם אתה לא מחדש", היא אומרת. בקרוב היא יוצאת בפרויקט ייחודי במסגרתו תעצב ליין מיוחד לרשת H&O למשך חצי שנה, תחת המותג דורין F. "יש לרשת סניפים במקומות שלי אין חנויות, כמו באשדוד ובצפון הארץ. הרעיון הוא לעצב בגדי מושקעים ולמכור לקהל במחירים נגישים יותר מאשר בחנויות מעצבים".

 

דניאלה להבי - מעצבת תיקים ונעליים

דניאלה להבי (52) עיצבה תיקים במשך 10 שנים ומכרה אותם בחנויות לתיקים. היא לא העיזה לחשוב על פתיחת חנות משלה כי זה נראה לה מסובך ומסורבל והיא לא היתה בטוחה שתדע לנהל חנות. "הסתובבתי בחנויות שמכרתי להן סחורה ונכנסתי לדכאון כשראיתי איך המוצר שלי מוצב בחנויות. זה הדבר הכי קשה בלמכור לחנויות. אין לך שליטה על המחיר בו מוכרים את המוצר שלך, על איך שמניחים אותו, ליד איזה מוצר מציבים אותו ואיך אורזים אותו. בחלק מהחנויות עזרתי לעצב את חלון הראווה כדי לגרום לכך שהמוצר שלי ייראה יותר טוב. אבל השלמתי עם המצב ואמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות בנידון", מספרת להבי.

 

בשנת 2000 היא עשתה את הצעד המשמעותי בחייה, שהפך אותה למעצבת על בתחומה. את החנות הראשונה היא פתחה במתחם בזל, הנחשב לאחד האזורים היקרים בתל אביב, על שטח של 30 מ"ר. היא השקיעה 70 אלף דולר בעיצוב החנות, בבנייה ובריהוט, והחלה למכור בה את הסחורה שייצרה. "לקחתי חנות

שהיתה חנות ירקות ונראתה כמו דוכן בשוק. היה לי ברור שיש לה פוטנציאל אדיר מבחינת הגודל ואפילו הגובה של התקרה. בחרתי בבזל כי זה לא רחוב, אלא מתחם נעים. יש בו אנשים שגרים בסביבה, וגם כאלה שבאים מבחוץ. דיזינגוף, למשל, הוא רחוב יותר מנוכר בעיניי. בבזל יש כל הזמן תנועת אנשים.

 

"בשנת 1999 התחלתי לעבוד עם הפרסומאי מאיר קדוש. לו היה ברור שאנחנו הולכים להקים רשת. לי זה נראה מסובך להחזיק מוכרות ולתפעל אותן. זו מיומנות שונה מעיצוב נעליים ותיקים. בעלי החנויות שמכרתי להם את הסחורה שלי אמרו לי שלא אוכל להחזיק חנות עם מוצרים כמו שלי, כי הם יקרים מדי. כיום אני מבינה שהם ניסו למנוע ממני לפתוח חנות מתוך אינטרס. הם פחדו שאני אפסיק למכור להם".   

 

החשיפה לקהל נותנת ללהבי סיפוק גדול, ולמרות שהיא כבר כמעט לא מגיעה לחנויות, הסיבוב בחנויות תמיד גורם לה אושר גדול. "עכשיו אני מתלהבת מהמוכרות שיודעות למכור ומאיך שהמוצרים מוצבים בחנות".

 

מאז פתחה להבי עוד חנויות וכיום היא מפעילה 7 חנויות בתל אביב, הרצליה, גבעתיים וחיפה. בנה אורי להבי משמש כמנהל שיווק ומכירות של החברה מזה שנתיים וחצי. היא מצהירה שאת כל החנויות היא אוהבת באותה מידה ומתכננת להקים בקרוב עוד שתי חנויות בירושלים ואילת. במקביל, היא מייצאת כמויות לא גדולות במיוחד לאוסטרליה וקנדה וחולמת לפתוח חנויות בניו יורק, פריז ולונדון. אבל הלבי לא רוצה להפוך לרשת גדולה בארץ. "התיקים שלי יקרים ואי אםשר למכור אותם בכל מקום. הם לא מתאימים לכל כיס. זה לא מוצר עממי, אלא בחשיבה בינלאומית, ואני לא רוצה שיהיו לי חנויות בכל מקום, כי אז זה ייאלץ אותי להוזיל אותו ויהפוך אותו להמוני", אומרת להבי.

 

אסנת פלאוט - בעלת רשת חרוז כזה

אסנת פלאוט (38) פתחה את חנות ראשונה של חרוזים ברחוב בוגרשוב פינת טשרניחובסקי בשנת 1994. היא רצתה לעסוק בחינוך ולא אהבה לשזור חרוזים. את הרעיון לפתוח חנות חרוזים העלה בכלל החבר שלה אז, והיום בעלה. בעברו הוא עבד בגרמניה במכירת תכשיטי מתכת שהוא יצר, ושזר בהם חרוזים. כשסיימו השניים את הלימודים האקדמאיים, הוא הציע לה לפתוח חנות.

 

"היו לי חששות כבדים", מספרת פלאוט. "עשינו חישוב כלכלי שצריך להגיע למכירות של 1,000 שקל ביום, כדי להיות מאוזנים, ולא הבנתי איך מחרוז שעולה שקל, אני יכולה להגיע ל-1,000 שקל ביום". החנות הראשונה הוקמה על שטח

של 72 מ"ר, בהשקעה של 230 אלף שקל - מהם הושקעו 30 אלף שקל בשיפוץ המקום והיתר ברכישת חרוזים. "אני ובעלי שיפצנו את החנות בעצמנו ובעזרתם של בני משפחה. עם הזמן, כשנכנסו אנשים לחנות וראיתי איזה טוב חרוזים עושים להם, העניינים התחילו לזרום יפה. נתנו לנשים הרבה חום ואהבה ועד היום יש לי חברות מהלקוחות הראשונים שלי".

 

במשך מספר שנים פעלו פלאוט ובעלה בשיטה של תמימים במידה מסוימת. הם עזרו לאנשים שהתעניינו בקונספט של החנות לפתוח חנויות חרוזים וסיפקו להם ללא תמורה ידע מנסיונם. אותם בעלי חנויות התחייבו לרכוש מהם חרוזים, אך לא תמיד עמדו בהתחייבות, וכך צצו להן חנויות חרוזים שהפכו למתחרים של חרוז כזה.

 

בשנת 2002 החליטה פלאוט לאזור אומץ, הפסיקה לעזור בהקמת חנויות עבור אחרים, ופתחה חנות נוספת - הפעם באשדוד. כיום מונה הרשת 10 חנויות ועוד נקודות מכירה בקונספט של חנות בתוך חנות. 

 

"החנות הראשונה שלי היתה גדולה, ממוקמת בפינת רחוב במקום מאוד מרכזי בתל אביב, מעוצבת ומאוד צבעונית וזה לבד שם אותנו על המפה", אומרת פלאוט. "לא חשבתי שאהפוך לרשת, אבל מרגע שהתחלתי לחלום את זה, התהליך היה קצר. התחלתי לעבוד על פי טכנולוגיה ייחודית של פילוסוף אמריקאי בשם ל.רון האברד לניהול עסקי, המתבססת על הגרימה שלנו ליצור דברים והיכולת האינסופית הטמונה בנו, ובעיקר על איך עושים את זה הלכה למעשה, צעד צעד בשלבים מעשיים".

    

מאז בעלה כבר עזב את הרשת וכיום מנהלת פלאוט את העסק לבדה ובעזרתם של העובדים. "אני נהנית עד הגג", היא מעידה על עצמה. "לפני שנתיים התחלנו לפתוח קורסים בתכשיטנות ויש להם ביקוש גדול. נשים באות אלינו ללמוד שזירת חרוזים ובחנות הדגל יש מדי חודש 350 נשים שמשתתפות בסדנאות ועשינו להן קטלוג של התכשיטים. הן מאד אוהבות את זה. הפכנו את הרשת למן מפגש של נשים, שבאות ללמוד לעשות תכשיטים, לשתות כוס קפה ולקבל טיפים לפתיחת עסק. אני מעודדת נשים, גם נשים עובדות, לפתוח עסק פרטי משלהן".

 

החזון של פלאוט להגיע לרשת של 30 חנויות בתוך שנתיים. היא גם חושבת על יציאה לחו"ל, אבל זה עדיין רחוק ממנה. אולי בעתיד.

     

דינה עוזיאל - בעלת רשת חנויות ל'אוקסיטן

דינה עוזיאל (45) טיילה עם בעלה ברחובות פריז, כאשר הם נתקלנו באחת החנויות הממוקמת ברובע הלטיני של העיר והוקסמו מהניחוחות, מהעיצוב ומהמוצרים. זו היתה חנות של ל'אוקסיטן, ועוזיאל אמרה לבעלה באימפולסיביות אופיינית, "כזו חנות הייתי פותחת בישראל".

 

ואכן, תוך כמה חודשים נחתם חוזה עם חברת ל'אוקסיטן העולמית, לאחר שהתברר שחנות אחת קיימת בארץ ואותה פתח יהודי עולה חדש מצרפת בשם סטפן בלז'מן. "רכשנו את זכויות הסוכנות, סטפן נשאר איתנו עד היום ואני פתחתי

בשנת 1996 את החנות הראשונה שלי ברמת השרון, אשר נוספה לאחותה בדיזינגוף סנטר בתל אביב, שאותה פתח סטפן כמה חודשים לפני", מספרת עוזיאל.

 

החנות הראשונה בבעלות עוזיאל מוקמה ברחוב סוקולוב ברמת השרון, והשתרעה על שטח של 35 מ"ר. כיום עברה החנות לרחוב אוסישקין בעיר, והורחבה בהשקעה של 250 אלף דולר. היא משתרעת על 100 מ"ר וכוללת שלוש קומות, שבהן חנות, מכון קוסמטיקה וקומת משרד. "בתחילת הדרך הייתי קמה כל בוקר ונוסעת ממושב ניר צבי לרמת השרון. מאוד נהנתי מהמגע היומיומי על האנשים. תחום המוצרים הארומטרפים שנמכרים אצלנו היה מוכר לי כבר בעבר, כי תמר שיווק, יבואנית ל'אוקסיטן, משווקת כבר 25 שנים שמנים וצמחי מרפא לבתי מרקחת. אבל תחום הקמעונאות היה לי חדש ומאוד נהנתי ללמוד אותו".  

 

עבודה רבה הושקעה במותג, ולאחר שנה, שהחנות הראשונה כבר קנתה לה קהל קבוע, החליטה עוזיאל לפתוח חנות נוספת והפעם במקום מרכזי ויוקרתי - כיכר המדינה בתל אביב. "החלטה שהתבררה כיותר מנכונה", אומרת עוזיאל, "בחנות הראשונה הרגשתי את הצורך של האנשים במוצרים מהסוג הזה, והבנתי שצריכה להיות לנו פריסה רחבה יותר. מצד שני, היה לי ברור שהרשת לא תהפוך לשוק ושלא תהיה חנות בכל קניון. לא רציתי להפוך אותה לקיוסק בכל מקום, כי זה מוזיל את המותג. הניסיון הראה שהלקוחות חיפשו אותנו. גם למותגים יוקרתיים מחו"ל יש שתי חנויות בארץ, בדרך כלל בקניון רמת אביב ובכיכר המדינה".  

 

כיום מונה הרשת 7 חנויות וחנות נוספת בירושלים בקונספט של חנות בתוך חנות. "בעתיד צפויות להיפתח עוד שתי חנויות, אולי בקניון רמת אביב ובקניון מלחה, אבל לא יותר מזה", אומרת עוזיאל.  

 

מיכל נגרין - מעצבת תכשיטים

המעצבת מיכל נגרין (50) פתחה את החנות הראשונה שלה בשנת 1990 ברחוב הירשנברג בתל אביב. גודל החנות היה בערך 16 מ"ר והיא תיפקדה כסטודיו משולב בחנות. אופי החנות והסידור שלה, היווה אב טיפוס לחנויות הבאות של מעצבת התכשיטים. היא פתחה את החנות בהירשנברג לאחר שנתיים בהן מכרה את התכשיטים שייצרה בדוכן בנחלת בנימין. מהכסף שחסכה, הקימה את החנות הראשונה.

 

"בחנות הראשונה מכרנו בעיקר תכשיטים מתחרה", נזכרת נגרין. "ישבתי שם עם העוזרת הראשונה שלי, לילך, שהיום היא בעלת החנות בכפר סבא, ורקמנו את התכשיטים בחנות. מאחור, בחלק של המחסן, היו לנו חרוזים ואבנים. כל מי שנכנסה לחנות, ישבה איתנו בסלון וקיבלה יחס אישי. היתה דינמיקה מאוד טובה עם הלקוחות. ביקור בחנות היה כמו להגיע לטיפול פסיכולוגי. תמיד היה קפה ועוגה, אוזן קשבת ושיחה קולחת. רבות מהלקוחות הפכו לימים לחברות טובות שלי.

 

מה שהיה יפה בחנות הראושנה זה שמאיר בעלי ואני יצרנו הכול לבד. שיפצנו וצבענו את החנות בעצמנו, מאיר עיצב את הסטנדים של התכשיטים ממשקופים וחלונות ישנים. את סטנד התצוגה המרכזי בחנות הוא עיצב מפטיפון ישן, שעליו

הצגנו את התכשיטים. בחלון הראווה היה פסנתר כנף עתיק שקיבלתי מידיד כשעל הקלידים היו מוצגים תכשיטים. פתיחת החנות הראשונה גרמה לי התרגשות גדולה. שמחתי שאני יכולה לארח את הלקוחות בבית השני שלי ושהתכשיטים מקבלים מקום תצוגה נאות".  

 

אבל דווקא החנות השנייה של נגרין, שנפתחה ברחוב שנקין בתל אביב שלוש שנים מאוחר יותר, הביאה את הפריצה הגדולה. "קהל הלקוחות גדל, השמועה עברה מפה לאוזן, והיינו צריכים מקום גדול יותר", מסבירה נגרין. "החנות בהירשנברג נסגרה

וחיפשנו חנות גדולה יותר כדי להרחיב את צוות העובדים ולעמוד בביקוש. מאוד התחברתי לאווירה ברחוב שינקין והיה לי חשוב להיות בו. במשך כמעט שנתיים חיפשנו שם חנות, ובסוף הצלחנו לקבל את החנות האולטימטיבית. המעבר מחנות קטנה לחנות של 45 מ"ר היה מאוד מרגש לשנינו: במשך שבוע מאיר ואני נכנסנו לחנות ריקה, התיישבנו על הרצפה והסתכלנו על גודל החנות, הרצפה, התקרה ואחד על השני. ולא ידענו איך לעצב אותה.

 

"כל יום הגיעו אנשים ויעצו לנו מה לעשות. ביום השביעי, כמו בכל סיפור טוב, החלטנו לעצב את החנות באווירה ביתית: סלון, שנדליר תקרה שחלמתי עליו. רצינו ליצור לנו בית שני ולארח את הלקוחות. את האווירה הביתית והחמה אימצנו כקונספט העיצובי העיקרי לפיו אנו מעצבים את חנויות הרשת היום".

 

בניגוד למעצבות שלא רוצות להפוך לרשת גדולה בעלת עשרות חנויות, כדי לא להוזיל את המותג, נגרין דווקא פעלה ופועלת גם היום במטרה להגיע לקהל גדול ככל שניתן, בארץ ובחו"ל. "הרגשנו שאני רוצה להקל על לקוחותי ולהגיע לכל מי שרצה לקנות את מה שעשיתי ולחוות את החוויה המיוחדת של החנויות שלנו", היא אומרת. "הכול נעשה תוך חיבור רגשי למוצרים וללקוחות ולכן החלטנו לפתוח חנויות נוספות במקומות שונים בארץ".

 

בישראל מונה הרשת 22 חנויות ובחודש הנוכחי נפתחות שתי חנויות נוספות בקניון שחקים בנתב"ג ובתוך הדיוטי פרי. בחו"ל מונה הרשת 28 חנויות. מלבד החנות ברומא, שנמצאת בבעלותה, יתר החנויות בארץ ובעולם מופעלות באמצעות זכיינים.   

 

רשת מיכל נגרין הפכה לחברה משפחתית. הבעל משמש כיום כמנכ"ל החברה ובימים אלה נכנסת לעסק גם הבת יסמין. נגרין אומרת, כי מעולם לא תיארה לעצמה שהרשת תגיע למימדים שהגיעה אליהם, אבל לשנקין תמיד תהיה לה סימפטיה. "דבר גרר דבר, לא תיכננו להקים רשת. אבל לחנות בשנקין יש לי יחס מיוחד. בחו"ל אני מחפשת רחובות שנראים כמו שנקין שיש בהם חנויות קטנות ולא מותגים גדולים", היא אומרת.

 

בקרוב תפתח נגרין מרכז מבקרים במפעל בבת ים, בהשקעה של כ-700 אלף דולר. במקום היא תקיים סיורים במפעל הייצור, במטרה להכיר לקהל את המוצרים והחומרים. בנוסף, היא מעצבת מחדש את החנויות בחו"ל ותעתיק את הקונספט גם לחנויות בישראל.   

 

מירב כהן - בעלת רשת ללין   

רשת ללין, למוצרי אווירה ופינוקים ולגוף, נוסדה בשנת 1999 לאחר פגישה אקראית בכיכר המדינה, בין מירב כהן (37) לרויטל לוי (38). רויטל היתה בדרכה לביתה, מעבודה במשרד עיצוב הפנים המשפחתי, ומירב בת דודתה, בדיוק פרשה משותפות שכשלה בחנות נרות בשנקין.

 

השתיים גוללו אחת בפני השנייה את ה"צרות" בענייני העבודה, והחליטו לפנות לדרך עצמאית במשותף. למחרת, נשכרה החנות הראשונה בכיכר המדינה. "לאחר השותפות בנרות בשנקין, רציתי לעשות משהו באותו כיוון", נזכרת כהן. "הצעתי לרויטל לפתוח חנות ביחד, שבה אני אעבוד בבוקר והיא בערב. היא קפצה על המציאה".

 

הרעיון היה יפה, הבנות התלהבו, אבל אז גילתה כהן, שחשבה שהיא מכירה את התחום ויודעת הכל, שהיא כלל לא יודעת, למעשה, איך לנהל עסק. "חשבתי שהיה לי נסיון, אבל זה לא היה פשוט. לנהל עסק זה דבר מורכב". אחותה ואבא שלה עזרו לה לגייס את הכסף לחנות הראשונה שנפתחה בהשקעה של 50 אלף שקל. "פתחנו אותה ביחד בהשקעה מינימלית, אבל היא נראתה כאילו השקענו בה כסף רב".

 

לפני כשנה וחצי נסגרה החנות, אבל מאז הקמתה הפכה ללין בפריסה רחבה המונה 16 סניפים בארץ, 6 סניפים בחו"ל ובקרוב עומדים להיפתח 6 סניפים חדשים בישראל.

 

"כשמייצרים מוצרים עבור מותג שמפתחים, חייבים לעשות מינימום של כמויות מהמוצר. היתה לנו חנות אחת בתחילת הדרך, ולא היה לנו מקום לכל המוצרים", מסבירה כהן את ההתרחבות לרשת. "לכן, אחרי שנה פתחנו חנות נוספת ברחוב שנקין בתל אביב, ודי בסמיכות, נפתחה חנות שלישית בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. ראינו שאנשים אוהבים את המוצרים והחלטנו לפתוח רשת".

 

אבל אז הבינו השתיים שהן זקוקות לייעוץ ארגוני כדי להבין איך עובדת רשת חנויות. "לקחנו יועץ, הצבנו בכל חנות מנהלת והתפנינו לייצור ולחידוש המוצרים. בדרך עשינו הרבה טעויות, אבל מכל טעות למדנו ויצא רק טוב".

 

כהן מעידה על עצמה שהיא אשה חזקה ולא חוששת מכלום. וכך, גם פתיחת החנות הראשונה שלה, לא לוותה בפרפורים בבטן. "היה לי סיפוק אדיר מהפתיחה. גאווה גדולה. לא היו לי אף פעם פחדים. אפילו לא טיפה. זה נובע מהאמונה שלי בעצמי. וגם אם הפסדתי כסף, אז מה? בסך הכל מדובר בכסף. אני מפשטת את הסיטואציה ואומרת לעצמי שכל עוד אני בריאה, אם חלילה אצטרך, אני אעבוד במקום אחר ואחזיר חובות".

 

לפני מספר חודשים רכש הראל ויזל, מבעלי פוקס, 50% מללין תמורת 12.8 מיליון שקל. בעקבות הרכישה, צפויה ללין להתרחב ולהקים 30 סניפים נוספים כבר בשנה הנוכחית, בהשקעה של 100 אלף דולר בכל סניף. "התחלתי משהו בקטן, ולא ידעתי לאן אני הולכת", מוסיפה כהן. "לא דמיינתי רשת חנויות וגם לא שחברה כמו פוקס תקנה מאיתנו מחצית מהחברה. אני הייתי אחראית על הקונספט והרעיונות, ושחברה כמו פוקס מתחברת אלינו וקונה אותנו, זה אומר שהיא חושבת שאנחנו שוות. וזה ואוו גדול".

 

כהן לא חשבה מעולם למכור חלק מהרשת, למרות שקיבלה הצעות, כדבריה, מרוני אלרואי, מבעלי ניו פארם, מחברת לי קופר ואחרים. "אבל ביום שהראל ויזל , אמר לי מה הוא רוצה ושאל אם זה מתאים לי, אמרתי מייד כן. בלי להתלבט. כאילו היינו שותפים של שנים".

 

לכהן יש חלום שכל אשה בכל מקום תוכל לקנות את המוצרים שלה, כמו שהקהל הרב של הבחורות שקונות בחנויות פוקס. "הרעיון הוא להגיע לכל אזור שיהיה קרוב לכל הקהל ואחר כך להתפשט בעולם אבל להתמקד בכל מדינה באופן יסודי", היא אומרת. "אני מאד רוצה להוריד מחירים. אני רוצה שכולן יהנו מהמוצרים שלי, וכשנהיה רשת גדולה יותר אני אוכל להוזיל מחירים, כי עלויות הייצור יהיו נמוכות יותר. אני רוצה להיות כמו בודי שופ בחו"ל, שכל אחת יכולה להיכנס לחנות שלה ולקנות משהו".

  

עירית גופר-ששון. מעצבת תכשיטים

החנות הראשונה של רשת תכשיטי אמארו נפתחה בשנת 2001 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מעצבת התכשיטים עירית גופר-ששון (45) פתחה את החנות בהשקעה לא גדולה של 70 אלף שקל, מתוך חשש להיכנס להוצאות גבוהות מדי. "פחדתי מאד. אני לא מאלה שמעיזים בגדול", היא מעידה על עצמה. "הלכתי בצניעות ובזהירות, ולכן החנות הראשונה נבנתה בקונספט שונה מאלו שקמו אחריה, כי פחדתי להשקיע בה. אבל יש בה קסם משלה, ועד היום היא נשארה בעיצוב הראשוני".

 

גופר ייצרה ושיווקה תכשיטים לחנויות מאז שנת 1985. היא התחילה ממכירה לחנות אחת ועד לפתיחת החנות שלה שיווקה ל-60 חנויות תכשיטים. כיום מונה הרשת חמש חנויות.

 


עירית גופר-ששון. חנות בדיזנגוף (צילום: ניב קלדרון)

 

החנות הראשונה בדיזינגוף, היא היחידה שממוקמת מחוץ לקניון. "יותר זול לפתוח חנות ברחוב מאשר בקניון, מבחינת עלויות", אומרת גופר. "תכננתי אותה בעצמי. היה לי בראש קונספט של המראה שלה וידעתי איך אני רוצה לעצב אותה. היא במראה כפרי עתיק, וככה היא נשארה".

    

כשראתה גופר שהחנות בדיזנגוף עובדת לשביעות רצונה ושהלקוחות מגיעים, אזרה אומץ לפתוח את החנות השנייה. "כשפתחתי את החנות השנייה ב-2003 בקניון ארנה, כבר ידעתי שאהפוך לרשת. החנות הראשונה נתנה לי בטחון ותרמה לי בהבנה. אז למדתי איך מציבים את התכשיטים בחלון הראווה, מה עושים עם התאורה, איך מעצבים את המדפים. כל הלימוד הראשוני של הקמת רשת חנויות, נעשה בחנות הזו".  

 

גופר התרגשה מאד עם פתיחת החנות בדיזנגוף ועשתה ארוע פתיחה חגיגי. "הזמנתי חברים, היה אוכל ומוסיקה.. זה מילא אותי בגאווה שפעם ראשונה ראיתי את השם שלי מתנוסס ברחוב. זה היה תחילת מימוש הפנטזיות". 

 

חנות אמארו שנפתחה בירושלים הייתה בזכיון ונסגרה, ומלבד זאת פועלות חנויות בדיזנגוף, קניון ארנה בהרצליה, קניון גבעתיים, קניון ערים בכפר סבא, וחנות בפרויקט ממילא בירושלים נפתחת בימים אלה. אמארו מפעילה גם 6 חנויות בבתי כל בו ביפן, בקונספט של חנות בתוך חנות וחנות נוספת ברומא שבאיטליה. "החזון שלי זה להתפתח בכל העולם", היא אומרת.   

 

שלי גפני  - בעלת רשת מאדינה מילאנו

בשנת 2001 הגיע לארץ מותג האיפור האיטלקי, מאדינה מילאנו, ביוזמתה של הדוגמנית שלי גפני. לאחר שבע שנים בניו יורק, בהן דגמנה ועבדה במקביל כמאפרת מקצועית, החליטה ללמוד ולפתח קריירה בתחום האיפור. עם חזרתה לארץ, הכירה את מי שעתיד לימים להיות בעלה, אופק קאירי, שחזר גם הוא מארה"ב ויחד הם הגו את הרעיון להקים רשת איפור במותג מאדינה מילאנו.

 

הם גייסו לעזרתם את רם קאירי, אחיו התאום של אופק, שעסק בתחום הנדל"ן וההיי טק ומשמש כיום כסמנכ"ל כספים, ונירית קאירי אחותם, המשמשת כמנהלת

יחסי הציבור של הרשת. גפני קיבלה את הזכיון למותג כמתנת יום הולדת מבעלה, שהפתיע אותה כשחזר מאיטליה עם הסכם.

 

החנות הראשונה של הרשת נפתחה בקניון עזריאלי בתל אביב, על שטח של 55 מ"ר ובהשקעה של 400 אלף שקל. "זה היה סמוך להקמת הקניון. כולם דיברו עליו כצומת דרכים וגם אנחנו חשבנו שיהיה נכון לפתוח שם חנות מבחינת תנועת האנשים", אומרת גפני. "כשהרשת מנתה ארבע חנויות, החנות בעזריאלי הייתה הבייבי שלי. כיום הרשת מונה 15 חנויות וכל פעם יש לי בייבי חדש. בחנויות שנמצאות במרכז - עזריאלי, קניון גבעתיים, דיזנגוף, ורמת אביב - אני נמצאת הכי הרבה ומרגישה בהן בבית". הרשת מתכננת לפתוח עוד 15 סניפים ברחבי הארץ, עד סוף שנת 2009.

 

"עם פתיחת החנות הראשונה הבנתי, שמצאתי את התחום שבו ארצה להתפתח. אני רוצה להעניק לנשים את היכולת להיות יפות יותר ומאושרות יותר. אחד הדברים האהובים עלי בתחום בו אני עוסקת הוא שהאיפור הוא התחום היחיד שאין בו חוקים. ניתן, בכל רגע נתון, להיות מי שאת רוצה, ולהתחדש כל יום עם המראה שמתאים למצב רוחך", אומרת גפני.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "נשות עסקים מספרות על "החנות הראשונה שלי""
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מאדינה מילאנו. חנות איפור
צילום: ניב קלדרון
דורין פרנקפורט. מעצבת אופנה
צילום: ניב קלדרון
מומלצים