שתף קטע נבחר
צילום: דוד רובינגר

זה לא הפאשלות. זה אנחנו

"גם המילואימניקים במלחמת ששת הימים קיטרו ובצדק על ציוד לקוי וחסר ופקודות סותרות. אלא שאנחנו עשינו זאת בינינו לבין עצמנו והעיקר - לא חשבנו שמישהו חייב לנו משהו. היינו משוכנעים שאנו מגינים על הבית. עשינו את זה מבלי ליילל, מבלי לספור את גופות חברינו ומבלי לחפש אשמים". רון בן ישי נזכר בו ובחבריו ללחימה לפני 40 שנה, ואומר שמלחמת לבנון השנייה לא הייתה חריגה מבחינת מחדליה - אבל כולנו עברנו שינוי

המסוקים נחתו בזה אחר זה בשדה שלף ששימש כמנחת מאולתר. הייתה שעת בין ערבים. קרני שמש אלכסוניות הזהיבו את ענני המוץ ואת האבק האדמדם שהרימו הרוטורים. על משטח עפר גדול, ליד מתבן ריק, טיפלו החיילים במארזי הציוד ובנשק. הקצינים למדו את הציר על מפות ועיינו בצילומי האוויר שעליהם סומנו נקודות הנחיתה והיעדים בדרום לבנון. בעוד שעתיים ינחתו בעומק דרום לבנון, בלב אזורי שיגור הרקטות של חיזבאללה.

 

היו שם ב-13 באוגוסט 2006 יחידות מחטיבת הצנחנים הסדירה, 35, וכמה יחידות מעוצבת הצנחנים שבה שירתתי שנים כאיש מילואים. משימתם להפסיק או לפחות לצמצם את מטחי הקטיושות על צפון מדינת ישראל. הצטרפתי אליהם כעיתונאי. באחד הרגעים, תוך כדי אריזת הציוד, העפתי מבט סביבי וחזרתי שלושים ותשע ורבע שנים אחורה. ממש כך נראינו גם אנחנו ב-5 ביוני 67, בדמדומי הערב הראשון למלחמת ששת הימים כשמסוקי הסיקורסקי הקטנים והכרסתניים באו לקחת אותנו מחולות ניצנה שבנגב לפשיטה על עורף המתחם המצרי באום כתף שבסיני. הייתי אז מ"מ בגדוד 57 של חטיבה צנחני המילואים 80. המשימה שלנו הייתה לשתק סוללות תותחים כדי שלא יפגיזו את הכוח העיקרי של אוגדת שרון שתקף את חזית המתחם. כמו אז, גם עכשיו עברו בינינו פקחי ההעמסה ועדכנו את רשימות השיבוץ הקרבי לפי מסוקים.

 

הייתי עסוק וכנראה גם נרגש מכדי להתעמק ב"דז'ה וו". אבל בעודי כורע, דוחס עוד בקבוק מים לתרמיל הגב, נעצר לידי מישהו: "מה אתה אומר על הפדיחה? הממשלה הפשלונרית הזאת לא מסוגלת לעשות דבר אחד כמו שצריך. הרי המבצע הזה מיותר". אני מרים את עיני ופוגש במבטו הכועס של אליעד שרגא, הג'ינג'י, ראש האגודה לאיכות השלטון. שנים שירתנו ביחד במילואי עוצבת הצנחנים. עכשיו הוא פה, סא"ל בצוות השילוח הקרקעי שיעמיס אותנו על המסוקים. "אתה צודק", אני אומר לו. ביחד שמענו את תדריך מפקדי הפעולה ולא הצלחנו להבין איך בדיוק אמור "שינוי 11 וחצי" לשים קץ לשיגורי הקטיושות מהכפרים שמדרום לליטאני. "כשנשתחרר אני לא אתן להם להתחמק מאחריות", אמר שרגא ונעלם בין החיילים שמרחו ירוק ושחור על פניהם והידקו את מארזי טילי ה"גיל" לאפודי הקרב.

 

גם הזעם של הג'ינג'י על הפוליטיקאים והרמטכ"ל נשמע לי מוכר. כך בדיוק שפכנו אש וגופרית בתקופת ההמתנה ב-67 על הממשלה, על לוי אשכול ז"ל שעמד בראשה וגם על הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל. אלא שמנימוקים הפוכים לאלה שאותם אנו מעלים היום כנגד ממשלת אולמרט והמטכ"ל של חלוץ. על אשכול כעסנו מפני שהיסס והתלבט והתחנן לעזרה אבל רבין היה זה שאכזב והפחיד אותנו באמת. השמועות שנפוצו בין אנשי המילואים סיפרו שעצביו בגדו בו. כתוצאה מההיסוסים וההתלבטויות נדחתה פתיחת המלחמה ב-67 פעם אחר פעם. מה שנראה לנו אז כשגיאה פטאלית מצידה של ישראל שמאפשרת לנאצר לצבור עוד ועוד כוחות בסיני ולדה גול לפתוח נגדנו באמברגו נשק בשעה הכי קריטית. 'פחדנים מזורגגים' קראנו לרוה"מ ולרמטכ"ל שגייסו אותנו למילואים שבועיים לפני שהחליטו סוף סוף לעשות בנו שימוש.

 

למרות שניצחנו בסופו של דבר, נראה שהכעס הזה היה מוצדק במידה רבה. מחקרים שנערכו במכונים אקדמיים במצרים ובישראל בשנות השמונים, אחרי שנחתם הסכם שלום עם מצרים, הראו שתגובותיה המהססות של ממשלת ישראל ותחינותיה לקהילה הבין לאומית שתבלום את מצרים רק גירו את גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים להסלים את הפרובוקציות שעשה ולהזרים עוד ועוד דיוויזיות לסיני. רוב ההיסטוריונים של אותה תקופה סבורים שנאצר לא רצה במלחמה כוללת עם ישראל אלא פותה ונגרר אליה בגלל חולשת הדעת שהפגינה הצמרת הפוליטית בישראל, חוסר האמון המופגן של הציבור בישראל במנהיגיו וההסתה שבריה"מ הסיתה אותו ואת הסורים.

 

עם כל זאת, ברור היום לגמרי שתקופת ההמתנה הארוכה לפני המלחמה נוצלה כהלכה ע"י הממשלה ועל ידי המטה הכללי: היה גיוס מילואים בשלושה גלים, המילואים התאמנו והספיקו לאלתר ולהשלים חוסרים בציוד לחימה, תכניות המלחמה רועננו ואושרו על ידי מליאת הממשלה שאז עדיין לא הדליפה, העורף הוכן לספיגה (מילאו שקי חול) ודעת הקהל העולמית הוכנה כדבעי ע"י יהודי התפוצות. הממשלה וצה"ל עשו אז כמעט כל מה שוועדת וינוגרד תמליץ עליו כמעט ארבעים שנה אחרי.

 

אבל זה לא קרה מפני שהיו לממשלה ולצבא מנגנוני ותהליכי קבלת החלטות מסודרים ומפני שגילו קור רוח ולא פעלו בחופזה. אלא מפני שטעו בהערכת נכונות הקהילייה הבין לאומית להתגייס לעזרת ישראל המותקפת ומפני שהעריכו הערכת-חסר את יכולתו של צה"ל להתמודד עם צבאות ערב. הרבה זמן לקח ללוי אשכול, לממשלתו ולרמטכ"ל יצחק רבין עד שנפל להם האסימון והם הבינו שהישועה לא תבוא מארה"ב ומאירופה אלא ממטוסי חיל האוויר הישראלי ומהאוגדות המשוריינות שלו. לשבחם יאמר שהיסוסיהם נבעו מהסיבות הנכונות: מחרדה כנה ואמיתית לגורל עם ישראל ולא משיקולי רייטינג פופוליסטיים כמו היום, ומרצונם להיות בטוחים עד כמה שאפשר שהצבא מסוגל לבצע את המשימות שנטל על עצמו.

 

40 שנה אחורה

זה החל בצלצול טלפון בליל חמישי ה-18 למאי 67. קצינת הקישור הגדודית הודיעה לי שבתוקף צו שמונה עלי להתייצב השכם בבוקר שלמחרת במחנה החטיבה ברמלה. חיכיתי לטלפון הזה. שלושה ימים קודם לכן הכניס גמאל עבד אל נאצר שתי דיוויזיות מצריות לסיני וצה"ל כבר היה בכוננות. כמה שריונרים מבין חברי כבר גויסו ולכן גם אצלי היה התרמיל מוכן. פתחתי את הרדיו ועוד לפני מהדורת החדשות שמעתי את דניאל פאר קורא רשימת סיסמאות גיוס פומבי של יחידות מילואים. "חג אביב", הסיסמה של חטיבה 80, הייתה אחת הראשונות ברשימה.


מילואימניקים מתפללים בשטח. צילום: דוד רובינגר

 

קשה לתאר את המהומה והבלגן שמצאתי למחרת השכם בבוקר במחנה החטיבה. עשרות כלי רכב אזרחיים מרוחים בבוץ חנו מחוץ ובתוך המחנה. ליד השער נפרדו נשים בוכיות מהבעלים וכחמישה שישה 'גזלנים' חגגו. במשרד הגדוד אמר לי קצין השלישות להצטייד מהר כי עוד מעט יש קבוצת פקודות ואפרים (ברנדט, המג"ד) עצבני. הימחים (מחסני החירום) של הגדוד היו באותם הימים בחלק מרוחק של המחנה ושטח הכינוס של הגדוד נקבע באחד הפרדסים הרבים שהיו בסביבה. היה צריך ללכת קילומטרים רבים ברגל או למצוא מישהו עם רכב שיסכים לעשות איתך את הסיבוב ולהחזיר אותך למחנה לקבוצת הפקודות. בעודי מתחיל את המסלול ברגל אסף אותי הסמג"ד עמי בקומנדקר שבו ישבו כבר כמה קצינים. החיילים שבאו מאוחר יותר עשו את המסלול ברגל.

 

כשהגענו לימ"ח היו מונחות שם ערימות של קיטבגים ובהם פריטי ציוד ולבוש במידות שונות. למילואימניקים שגויסו ללבנון ב-2006 היו קיטבגים אישיים והציוד היחידתי ללחימה אמור היה לפחות להיות מסודר בנפרד. אבל כשגויסנו למלחמת ששת הימים הציוד היה מראש מונח בתפזורת על המדפים בימ"ח, חלקו מכוסה בוץ וחלודה מפני שמה ששימש אותנו באימונים היה מיועד לשמש אותנו גם בלחימה. הסענו את הציוד בתפזורת לשטח הכינוס, ושם, כמו בטירונות, היינו צריכים להרכיב את החגור שהיה מפורק לגורמיו ('אפוד הקרב' הופיע רק עשרות שנים אחרי כן), לנקות את הנשק ולהחליף בינינו חולצות ומכנסים עד שכל אחד מצא שני זוגות 'בגדי עבודה' שהתאימו לו. הציוד שלי היה מונח כאבן שאין לה הופכין מפני שהייתי צריך לחזור לימ"ח יחד עם סמל המחלקה שלי, טולדו, כדי להקדים להוציא מהנשקייה נשק מחלקתי (מקלעים, בזוקות מרגמות) לפני שמ"מים וסמלי מחלקות זריזים מאתנו ייקחו למחלקותיהם את הכלים התקינים והחדשים יחסית ולמחלקה שלי יישאר רק הזבאלה.

 

כשערימת הנשק והתחמושת נחה לה לבטח על שכמיה בפינת הפרדס תחת שמירה צמודה, הרכבנו רשימה שלפיה יחולק הנשק המחלקתי לחיילים שיבואו. הפקדתי את הרשימה והמחלקה בידי טולדו ורצתי לקבוצת הפקודות הראשונה שכמובן בוטלה וחוזר חלילה. עד שעות הצהרים כבר התייצבה כל המחלקה כולל כמה מוותיקי הפלוגה והמחלקה שכבר מזמן הפסיקו לשרת במילואים אבל באו. הייה צריך לדאוג להם לנשק ולציוד שכבר אזלו. לכמה מהם הייתי צריך להגיד לחזור הביתה רק כדי לראות בעיניהם שאין להם שום כוונה לשמוע בקולי. היו שם כמה מוותיקי ה-101 שצנחו במיתלה במבצע סיני ותיקי פעולות התגמול ואפילו אחד ששירת בלגיון הזרים הצרפתי.

 

בינתיים אנחנו שומעים ברדיו שנשיא מצרים העביר לסיני דיוויזית שריון מצרית מובחרת שנלחמה עד אז במורדים המלוכנים בתימן. מפקד הדיוויזיה היה שאזלי שנחשב לרומל המצרי. חדשות רעות שעוד הגבירו את המועקה. בפעם הראשונה הייתה לנו תחושה שלמדינת ישראל נשקפת סכנת קיום מוחשית ומיידית. המזל היא שהיינו עסוקים בהתרוצצות מוטרפת ולא היה זמן לחשוב. בערב כינס המח"ט, (לימים אלוף) דני מט, את חיילי ומפקדי החטיבה. הוא היה מלוחמי גוש עציון, נפל בשבי הירדני והשתתף בפעולות התגמול ובמבצע סיני. היה לו זקן של כומר פראבוסלאבי וטון דיבור שקט במבטא רוסי קל. מעולם לא שמעתי אותו מרים קול. אבל כשדיבר שתקו כולם.

 

בספר ההיסטוריה החטיבתית "דרך נשר בשמים" (שם החטיבה נקבע מאוחר יותר ל'עוצבת נשר') מתאר אחד הלוחמים את הכינוס ההוא בתום יום הגיוס: "דני מט הודיע לכל האזרחים לעזוב את המקום. זה היה מחזה מוזר וסוריאליסטי; בין הנשקים, חומרי החבלה והפגזים התרוצצו נשים מסורות עם עוגות וממתקים. אחת מהן, שעמדה במרכז עם מגש עמוס כוסות קפה, התחננה כמעט בדמעות: תן לי לחלק להם את הקפה ואני כבר עוזבת ... חיכינו עוד כמה דקות עד שנגמרה חלוקת הקפה וסוף-סוף נותרו רק הלוחמים. דני מט ניתח את המצב הצבאי ואת יחסי הכוחות ... אנחנו חייבים להיות מוכנים למלחמה באזור ירושלים ... לכן עלינו להקדיש את כל הזמן העומד לרשותנו ל(אימון) קרבות מבית לבית... אי הידיעה של שעת השין – תחילת הקרבות – חייבה את כולנו להימצא בשטח המחנה המאולתר. נאסר עלינו להסיר בגדים ולחלוץ נעלים גם בשעת השינה...".

 

והנה בהמשך קטע המזכיר לא במעט את מה שקרה למילואים במלחמת לבנון השנייה: "במהלך הימים הבאים הוזעקנו פעמים רבות לתרגל מודלים של יעדים שעליהם היינו אמורים להילחם. לא אחת, פקודת הביטול (למשימה) הגיעה בעיצומו של התירגול...". מוכר לא? גם במלחמת לבנון השנייה איבדה החטיבה 14 מלוחמיה (רובם בהפגזת קטיושות על בית הקברות של כפר גלעדי). אבל הטירטור רק החל.

 

אשכול נאם, חיילים פרצו בבכי

יומיים אחרי שהתגייסנו נשלח הגדוד שלי לנגב הדרומי להצטרף לאוגדת שריון בפיקודו של אלברט ז"ל (שנהרג במלחמת יום הכיפורים). האוגדה אמורה הייתה להתייצב במישורי כונתילה ומטרתה היתה למשוך דרומה את דיוויזיית העילית של שאזלי ולהתכתש איתה כשתפרוץ המלחמה כדי שאוגדות שרון וטליק יוכלו לתקוף את המערכים המבוצרים של הצבא המצרי במרכז וצפון סיני. עלינו על אוטובוסים ברמלה, נסענו לבאר שבע ושם, בימ"ח הרכב שבמחנה נתן קיבלנו את הזחל"מים שעימם היינו אמורים לנוע לקרב במישורי כונתילה ומתוכם היינו אמורים להילחם.

 

המנוע של אחד הזחל"מים שבק חיים כבר חמישה קילומטרים משער הימ"ח. עד שהגענו למישורי כונתילה נותרו בידינו פחות משני שליש הזחל"מים שאמורים היו לשמש אותנו. גם הזחל"מים שבכל זאת נסעו לא היו ממותקנים לשאת נשק. לכן הדבר הראשון שעשינו בחניית הלילה המדברית הראשונה, עוד לפני שהלכנו לישון, היה למתקן את הזחל"מים. מילאנו שקי חול, קשרנו אותם בחבלים ובחוטי ברזל לדופן הזחל"ם ואליהם קשרנו את המקלעים והמרגמות. כך הגענו לאימון הראשון עם הטנקים של אלברט. אני זוכר מצויין עד היום כיצד התפוצצו הטנקיסטים מצחוק כשראו את ארמדת הצנחנים מגיחה להתקפה.


מילואימניקים מבשלים בימי ההמתנה. צילום: לע"מ

 

למרות שהמלחמה טרם פרצה ושום אויב לא נראה באופק הכריח אותנו אפרים המג"ד לחפור שוחות אישיות עמוקות כמחסה מפני הפגזות אפשריות. מטר ועשרים סנטימטר עומק כל שוחה קבע אפרים. זה לא היה דבר פשוט לחפור שוחה כזו במישור המכוסה שברי אבן צור שחורים אבל חזקה עלינו פקודתו של אפרים ולכן חפרנו וגם הקפדנו שהחיילים לא יחפפו. אילו רק היה למישהו אומץ ומנהיגות לתת פקודה כזו בשטח הכינוס בכפר גלעדי באוגוסט 2006 היו כמה מטובי לוחמי החטיבה עוד איתנו.

 

בכונתילה האזנו לאותו נאום גורלי של רוה"מ לוי אשכול שכמעט שבר אותנו מוראלית. זה היה אמור להיות נאום מדיני, צ'רצ'יליאני, שיסלק את המועקות ויחזק את הביטחון העצמי של העם וחייליו. אבל כשהפעלנו את מכשירי הרדיו-טרנזיסטור הקטנים ושמענו את אשכול מגמגם ומתתבלבל פרצו ארבעה מחיילי בבכי. הם ישבו על שפת השוחה והזילו דמעות בלי בושה. בגדוד השתררה אווירת נכאים ופרצו ויכוחים פוליטיים לוהטים. היו מי שדיברו על הצורך להדיח את רוה"מ ואת הרמטכ"ל. אפילו תוך שימוש בכוח צבאי. כן גם זה היה אז.

 

כעבור כמה ימים הגיעה פקודה לגדוד לחזור למרכז הארץ. בדיעבד אנו יודעים ששאזלי אכן בלע את הפיתיון והוריד את הדיוויזיה שלו דרומה מולנו ובמטכ"ל החליטו שההטעיה בסיני עובדת. כעתודה מטכ"לית אנחנו נחוצים עכשיו לקרב אפשרי על ירושלים. לכן העבירו אותנו לשטח כינוס בחורשות אלת המסטיק שליד גימזו. את הזחל"מים הספורים שנותרו תקינים העברנו ליחידת חרמ"ש שהחליפה אותנו בכונתילה.

 

מקזבלן - למלחמה

בשבת זכיתי לביקור לא צפוי. אחרי תחקיר ונסיעה מפרכים שנמשכו כמעט יום שלם הצליחו אימי ואשתי למצוא את קבוצת השיחים שסביבה השתכנה המחלקה שלי. הטלפונים הסלולאריים הראשונים הופיעו רק שלושה עשורים אחרי כן ולכן לאשתי, ליאורה, לא הייתה שום דרך אחרת להודיע לי שהיא בהריון ראשון - זולת לאתר אותי בשטח ולדבר עימי פנים אל פנים.

 

למחרת כבר התחלנו להתאמן על קרבות בשטח בנוי. עלינו לירושלים שם מגגות שכונת סנהדריה צפינו לעבר בית הספר לשוטרים ולעבר המוצב הירדני שלידו. באותם ימים, עדיין בתקופת ההמתנה, הוטלה על הגדוד שלנו המשימה להתכונן לכבוש את גבעת התחמושת. התאמנו ואז שוב שונתה המשימה למקום אחר בירושלים. שוב למדנו את השטח ושוב שונתה המשימה...

 

בשבת השנייה של תקופת ההמתנה נשלחנו לחופש של פחות מ-24 שעות ובמוצאי שבת כונסה כל החטיבה באולם אלהמברה ביפו לצפות בהצגה "קזבלן" של יורם גאון. כשיצאנו מההצגה נערכה קבוצת פקודות מאולתרת במקום. נאמר לנו שהמלחמה עומדת לפרוץ בתוך כמה שעות ואנחנו כלומר רוב החטיבה לא נופעל בירושלים אלא בגזרה המרכזית בסיני; במסגרת מתקפה של אוגדה בפיקודו של אריק שרון על מתחם אום כתף. עלינו על האוטובוסים וירדנו ישר לחולות ניצנה.

 

כל אותו יום ראשון של המלחמה, תוך כדי תדריכים והכנות למבצע המוטס בערב, שמענו בטרנזיסטורים שהירדנים מפגיזים את ירושלים. ידעתי שליאורה בהריון ותהיתי מה היא עושה עם ילדי הגנון שהיה בדירה שלנו. אחרי המלחמה היא סיפרה לי שירדה איתם למקלט עד שההורים, רובם חברי לעבודה ב"קול ישראל", באו לאסוף אותם. בתקופת ההמתנה הספיקו השכנים שלא נקראו למילואים להכין את המקלט במרתף הבית המשותף ברחוב ברודי בירושלים שבו גרנו באותה תקופה.

 

את כל זה לא ידעתי וגם לא ידענו שחילות האוויר של צבאות ערב כבר הושמדו על הקרקע באותה שעה. התקשורת הישראלית נצטוותה לשמור על ערפל קרב ואת האופטימיות ששפעו שידורי הפרשנות של האלוף במיל. חיים הרצוג, לא מייד קנינו. האזנו ל"קול קהיר" שסיפר לנו בעברית עילגת ובפרטי פרטים כיצד תל-אביב וירושלים בוערות. ידענו שמדובר בהגזמות אבל, בכל זאת חשבנו, מי יודע אולי משהו יש בזה... באורח מוזר, שידורי התעמולה האלה שהגבירו את חששותינו הוסיפו שמן למדורת מוטיבציה שבערה בנו ממילא. כשיצאנו סופסוף לקרב הראשון שלנו במלחמת ששת הימים הדאיגה אותנו רק השאלה אם יהיה מקום לכולם בהליקופטרים ואם נצליח למצוא את סוללות התותחים המצריות בין רכסי דיונות החול האינסופיות של מרכז סיני.

 

הפשלות היו, הניצחון השכיח הכל

אשר למלחמה עצמה, אני יכול להעיד ממקור ראשון שכל מה שחוו אנשי המילואים במלחמת לבנון השנייה חווינו אנחנו כאנשי המילואים במלחמת ששת הימים. הגדוד שלי טורטר מחזית לחזית באוטובוסים כשהוא נלחם - או כמעט נלחם - בסיני, בירושלים וברמת הגולן. לכל מקום באנו עם תכניות מבצע שסוכמו בחיפזון בשיחה בין המפקדים כמעט בלי תכנון מוקדם. המסוקים שהנחיתו את אנשי הגדוד והחטיבה שלנו בעורף המתחם באום כתף שבסיני טעו בניווט או שצוות סימון המנחת טעה במיקום. בנוסף לכך, אחרי כמה נחיתות התחילו המצרים להפגיז את המנחת וההנחתות נפסקו – ממש כמו שקרה לכוח שהייתי איתו כעיתונאי בלבנון ב-2006, אחרי שאחד ה"יסעורים" חטף טיל והופל. חמישה אנשי הצוות נהרגו.

 

ההבדל הוא שבמלחמת ששת הימים הכוח שנחת לא הפסיק אחרי שהמנחת הופגז. מי שהספיק לנחות יצא למסע ארוך ומתיש ובסופו של דבר ביצע את משימתו עד תומה למרות ההרוגים והפצועים שספג והמאמץ הפיזי הקשה. אש סוללות התותחים המצרים שותקה. לעומת זאת, במלחמת לבנון השנייה, ברגע שהופל ה"יסעור" נזנחה המשימה ונגמרה המלחמה. כוח של כמעט שתי חטיבות צנחנים הסריח יומיים בשיחים במרחק של כ-300 מטרים מאנשי חיזבאללה בכפר יעתר ולא עשה דבר למרות שמטחי הקטיושות לא פסקו לרגע גם מהאזור שבו היינו. לא מפני שהחיילים או המפקדים בשטח ביקשו להפסיק אלא מפני שהקברניטים הפוליטיים והצבאיים קיבלו רגליים קרות אחרי שהופל המסוק.

 

כמעט כל אותם מכשלות ומחדלים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה היו בישראל של 1967, אלא שרובם נחשפו ותוקנו בתקופת ההמתנה - לפני שיצאנו למלחמת ששת הימים. והיה הבדל נוסף. במלחמת לבנון השנייה חיל האוויר תיפקד כראוי אבל הממשל בוושינגטון לא אישר להפעילו נגד תשתיות לבנון; נגד אויב חמקמק כמו חיזבאללה וקטיושות האפקט שלו היה מוגבל. כתוצאה מכך לא ענה חיל האוויר ב2006 על ציפיות הרמטכ"ל והקברניטים שמלכתחילה היו מוגזמות וחסרות בסיס. במלחמת ששת הימים לעומת זאת, חיל האוויר סיפק את הסחורה הרבה מעבר למה שציפו ממנו הקברניטים. ומה שפחות ידוע – הצלחת חיל האוויר ביום הראשון למלחמת ששת הימים, שהממה את צבאות ערב, חיפתה על המחדלים והשגיאות הרבים שעשו צה"ל ומפקדיו בקרבות היבשה באותה מלחמה.

 

אבל שכרון הניצחון הגדול ב-67 השכיח את הפשלות והמחדלים, הביקורת הציבורית התאדתה והרמטכ"ל הפך לאליל. המחדלים בלחימה הציוד החסר ומפקדים ששעטו קדימה אל לב מערכי הצבא המצרי, בלי מפות ועם הרבה אבידות. כל אלו זכו אחרי המלחמה לתיאורים ספרותיים חינניים, לגלוריפיקציה ומיסטיפיקציה שעולים לנו ביוקר עד עצם היום הזה. רוצים דוגמה – בבקשה – מתוך ספר החטיבה שלי "דרך נשר בשמים". הקטע מספר על סוללה מגדוד המרגמות החטיבתי שנשלחה לסייע לכוחות שכבשו את עזה: "המשימה הונחתה בחטף ולא היה אפילו זמן לקבל מפות גזרה ללחימה... במקרה בכיסו של אחד הקצינים הייתה מפת דרכים של סונול שממנה הוצאו נתוני הזדהות של מיקום הסוללה והמטרות. כך יכלה הסוללה להוציא נתונים, לירות כאלף פצצות ולסייע לשריון..."

 

הרי כל תותחן מתחיל מבין מהקטע הזה שרק בנס לא קרה אסון כתוצאה מהאילתור עם מפת סונול, שבינתיים הפך לאגדה. אגב, הקטע נראה מוכר? לי אין ספק שאילו הייתה קמה ועדת חקירה אחרי מלחמת ששת הימים - ממצאיה והדוח שלה על הממשלה והצבא היו חמורים יותר מדוח ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. אבל כבר אמר אותו מצביא רומאי: "אוי למנוצחים".

 

במלחמת ששת הימים היינו תאבי קרב. לא רק אנחנו החיילים והמפקדים הזוטרים אלא גם המפקדים הבכירים. אם מפני שבאמת ובתמים חששנו מפני חורבן בית שלישי ואם מפני שרצינו – כל אחד אישית - ללמד את נאצר לקח שלא ישכח

 לעולם. שלא יעז לעורר בנו שוב את הפחדים הקיומיים שעינו אותנו ואת משפחותינו בתקופת ההמתנה. חלק ניכר ממפקדי הצנחנים במילואים היו אז יוצאי יחידה 101, אנשי ההתיישבות העובדת, איכרים-לוחמים שלא קראו את קלאוזביץ אבל ידעו לתת פקודה בשפה מחוספסת אך ברורה. כשצריך היה להרוג קראו לעניין בשמו ולא חששו להשתמש בשורש העברי כ.ב.ש . הם לא היו חיילים טובים מאיתנו. אנחנו, מוצרים טריים של הסדיר, היינו יותר מקצועיים ומאומנים מהם, אבל הלכנו אחריהם ללא היסוס בגלל הניסיון תחת אש שצברו בפעולות התגמול ובמבצע סיני ב-56 ובעיקר מפני שלא חששו לקחת אחריות והובילו בנחישות.

 

היו ביניהם לא מעט אנשים שבעינינו, הצעירים, נראו מוזרים בלשון המעטה. החתירה שלהם למגע עם האויב, למשל, גבלה במשאלת מוות. אבל אנחנו ראינו בה מודל ראוי לחיקוי. ידענו שכמה מאיתנו לא יחזרו הביתה בסיומה של המלחמה אבל לא עשינו מזה עניין גדול כי התביישנו מהחבר'ה. אז לא היה באופנה להתבכיין ולהחצין רגשות. כשפחדנו – הדחקנו. אמצעי אחר שעבד חלקית היה מיחזור בדיחות ושירים מקבריים מתוך הרפרטואר הגדודי העשיר.

 

גם אנשי מילואים במלחמת ששת הימים קיטרו ובצדק על ציוד לקוי וחסר, פקודות סותרות... בקיצור כל אותם הדברים שלא היו בסדר גם במלחמת לבנון השנייה. אלא שאנחנו עשינו זאת בינינו לבין עצמנו ולא רצנו לכל מיקרופון ומצלמה עם טרוניות אמיתיות או מדומות כדי לזכות בכמה שניות זמן מסך. והעיקר – לא חשבנו שמישהו חייב לנו משהו וכי אנחנו עושים טובה למישהו שאנו משרתים במילואים. התגייסנו ונלחמנו במלחמת ששת הימים כי כך מחייב החוק ומפני שהיינו משוכנעים שאנו מגינים על הבית. עשינו את זה מבלי ליילל, מבלי לספור כל העת את גופות חברינו ומבלי לחפש אשמים כל העת.

 

זה לא מפני שחיילי המילואים של אז היו אנשים טובים ותרומיים יותר. בכלל לא. אלא מפני שהחברה, הממשל והתקשורת בישראל היום חיים ופועלים על פי סולם ערכים חדש שאינו רע או טוב כשלעצמו – הוא פשוט לא מתאים לעם שעדיין מרחפת סכנה קיומית מעל ראשו - ומדי פעם הוא נאלץ להתמודד איתה בשדה הקרב.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים