היסטוריה 2.0, ספרות 2.0 ואמנות 2.0
מתודולוגיה זו מעודדת הזדהות עם גיבורי ההיסטוריה (מנהיגים, מצביאים, הוגים). ההיסטוריה של העובדות מבוססת על מתודולוגיה מהסוג של רנקה
הקטע הקודם: כיצד ה-Web 2.0 יכול לעזור לעולם האמנות?
ההיסטוריה המודרנית, הספרות המודרנית והאמנות המודרנית משלימות זו את זו. ההיסטוריה המודרנית מבוססת על שתי מתודולוגיות: מתודולוגית האמפטיה ומתודולוגית המקורות-עובדות. ההיסטוריה של האמפתיה מבוססת על מתודולוגיה מהסוג של קולינגווד ודילתיי .
מתודולוגיה זו מעודדת הזדהות עם גיבורי ההיסטוריה (מנהיגים, מצביאים, הוגים). ההיסטוריה של העובדות מבוססת על מתודולוגיה מהסוג של רנקה. מתודולוגיה זו מעודדת מחקר "אובייקטיבי" מבוסס על עובדות, תעודות ומקורות. ההיסטוריה של האמפטיה מעודדת הזדהות עם הגיבורים המנצחים, "משאירי העקבות".
לעומת זאת, גיבורים שלא השאירו עקבות נמחקים מההיסטוריה המודרנית. "מי שזכו בניצחון, עד עצם היום הזה, צועדים גם הם בסך בתהלוכת ניצחון, המצעידה את השולטים היום על גופותיהם של המוטלים היום על הארץ" (בנימין, "על מושג ההיסטוריה", הרהורים, חלק ב' עמ' 312). הספרות היא הסיפור של רומסי הגוויות. שירת הומרוס היא שירת כובשי טרויה. איפה שירתה של טרויה?
"גם השלל מובא בתהלוכת הניצחון. מכנים אותו 'נכסי תרבות'...נכסי התרבות (מעוררים חלחלה כי הם א.ע.) חבים את קיומם לא רק למאמציהם של גאוני הרוח שיצרו אותם, אלא גם לעבודת הפרך שלא תשוער של בני דורם. לא קיים מסמך של התרבות שאינו בו-זמנית מסמך של ברבריות" (וולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", הרהורים, עמ' 312-313).
האמנות והמוזיאונים הם עובדות של עבודת פרך. בנימין רואה את מלאך ההיסטוריה בסיועו של הציור של פול קליי (Angelus Novus): מלאך ההיסטוריה "מפנה את פניו אל העבר. במקום שם לפנינו מופיעה שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו...סערה הנושבת מגן העדן...הודפת אותו בהתמדה אל העתיד...מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת" (וולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", הרהורים, עמ' 313). בנימין כתב דברים אלה ב-1940. מה הוא ראה? את העבר של מלחמת העולם הראשונה? את העתיד באושוויץ ובהירושימה?
הזיכרון הדיגיטלי של משתמשי האינטרנט (טוקבק, Digg, דלישיוס וכו'), הוא זיכרון עממי עם עוצמה של זיכרון כתוב. ההיסטוריה הפוסטמודרנית אינה אוסף של אירועים הכתובים בטקסטים הנמשכים על רצף ליניארי-ניטראלי-הומוגני של זמן. היא מכלול של זכרונות מכל הסוגים המשמשים בהווה כמכשיר בשירות המשתמש בזיכרונות.
זה מה שנובע מ"אסטתיקת האז'אקס" הנ"ל. ההווה הוא נקודה ייחודית בזמן. הזמן אינו הומוגני ואינו ליניארי. לכן לכל פרט ולכל קהילה יש היסטוריה משלו/משלה. אין היסטוריה אובייקטיבית אחת, אלא יש היסטוריות. אין הבחנה בין יצרן היסטוריה לצרכן היסטוריה כל אחד יכול להיות יצרכן (יצרן-צרכן) של היסטוריה.
הדתיים קראו למדע "מציאות וירטואלית"
המודעות למכשור הצילום חושפת את המכשור הציורי המתחבא ביומרה לנטורליזם וריאליזם. המכשור קיים בכל צורת ביטוי, אבל המודעות למכשור נרדמת עם הזמן. טכנולוגיות מידע חדשות (הצילום ביחס לציור, האינטרנט ביחס לספר) מעירות אותנו מתרדמתנו הדוגמטית. המכשור הוא שחושף את המציאות.
המציאות החושית "הטהורה" הנה רק חלק זעיר של המציאות. אף אדם אינו חש באופן חושי-טהור בשדים, בוירוסים, בגלים אלקטרומגנטיים, או במלאכים. המכשור אינו חושף את המציאות אלא יוצר אותה. אולי אין בכלל מציאות טבעית, אלא כל מציאות היא מציאות מיוצרת. לכן הבנת המציאות קלה יותר על ידי ייצורה מחדש. מי שמנסה ליצור היסטוריה יותר קל לו להבין אותה.
המכשירים של האמנות ושל המדע מאפשרים לנו להתגבר על המגבלות החושיות, השכליות והגופניות שלנו. ההאטה של הרצת הסרט או האצתו מאפשרות לנו פיתוח מושגים חדשים של זמן ואף מעלה זיכרונות תת-מודעים אצלנו. צילום מוגדל מגלה לנו אובייקטים חדשים ומרחבים חדשים. כתיבה ביד או אחסון בתקליטור מרחיבים לנו את הזיכרון. המכונית מרחיבה לנו את איברי התנועה שלנו. בכך המכשירים מגלים/יוצרים עבורנו עולם חדש.
אנדרה ברטון הסוריאליסט אמר: "יצירת האמנות היא בעלת ערך רב ככל שמחלחלות בה השתקפויות העתיד" (בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, עמ' 341). בכל פריצה טכנולוגית גלומה צורה אמנותית חדשה. האמנים מנסים את הצורה האמנותית החדשה עוד לפני שהטכנולוגיה החדשה הבשילה.
כך למשל בנימין טוען ש"הדאדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם היום בסרט, באמצעים של הציור או הספרות" יש כאן בעיה של סינכרוניזציה בין האמנות לטכנולוגיה, המתרחשת בארבעה שלבים:
- טכנולוגיות מידע ישנות הופכות לאמנות שמרנית.
- לעומת זאת, אמנות אוואנגרדית מנסה בהצלחה מאוד מוגבלת בדרך כלל, לנחש את הצורה האמנותית החדשה המתאימה לטכנולוגיה חדשה. הפוביזם, הדאדאיזם והסוריאליזם, "הריחו" את הסימנים הראשונים של הקולנוע והטלוויזיה: הסנסציה ההמונית, השערורייה.
- כתגובה לכך, האמנות השמרנית מנסה בכליה הישנים להשיג מה שהאוואנגרד הראה קודם לכן מהכלים החדשים. למשל בסוף שנות ה-90, ניסו להראות שגם לספר יש עוצמה קישורית (היפרטקסט כמו לאינטרנט), אולם רק כעבור עשור גילו את העוצמה השיחתית של הספר הוובי שבא לידי ביטוי בויקיפדיה. בתחילת המאה ניסו ג'ויס ואחרים להראות שגם לספר יש עוצמה חזותית וצלילית כמו לקולנוע ולפטיפון.
- בחירת הקהל. הקהל מצביע ברגליו או לטובת הטכנולוגיה והצורה הישנות, או לטובת החדשות. כך השירה הפכה למוצר מוזיאוני עם ירידת התרבות בע"פ והמצאת הכתב לפני 3000 שנה.
השימוש הנרחב בטלוויזיה הוא מבוא חוור לשימוש המתרחב באינטרנט. רשת האינטרנט היא טוטאליות כפולה מסוג שלא היה קיים עד כה בהיסטוריה. ראשית, זו טוטאליות שבאה לידי ביטוי בכך שהאינטרנט הוא בו זמנית גם אמצעי ייצור, גם אמצעי ייצוג וגם אמצעי ייצוב. שנית, היא טוטאליות שיוצרת עולם חדש, מציאות חדשה: המציאות הוירטואלית.
במקום הצרכן הפסיבי של המדיה המודרנית-המודפסת מופיע הצרכן האקטיבי של המדיה הדיגיטאלית. בספרו "להיות דיגיטאלי" כותב ניקולאס נגרופונטה: "ההעתק יכול להיות טוב יותר מהמקור". פיטר דרוקר אומר במגזין הפוסטמודרני "ווירד": כי המצליחים בעולם הפוסטקפיטאליסטי הם לא המקוריים ולא החקיינים, אלא החקיינים היצירתיים". באותו מגזין אומר ג'ורג' לוקץ' היוצר של הסרט הפוסטמודרני הראשון "מלחמת הכוכבים", כי נגמר המקור החד פעמי של היצירה האמנותית. ואכן מינואר 97 מוצגת בארה"ב גרסה משודרגת של "מלחמת הכוכבים" ביחס למקור מ-1977. מתי נקבל שדרוג של ה"מונה ליזה"?
בידורנות (בידור + אמנות) מוולטר בניימין לוולט דיסני
לבידור הדיגיטאלי יש שני מאפיינים מרכזיים: ראשית, הוא שובר את הדיכוטומיה בין אמנות לבידור (בדומה לדיכוטומיות אחרות שנשברו כמו פנאי-עבודה, לימודים-בידור וכו'). שנית, הוא מאפשר העצמה של הצרכן של הבידור שאט לאט הופך ליצרן-צרכן של בידור בכך שהבידור יותר מבוזר ויותר אינרטאקטיבי.
הבידור הדיגיטאלי הוא יותר אינטראקטיבי ומאפשר את היצרכן. שחקן משחקי המחשב חווה חוויה יותר פעילה מקורא הספר או החנוט בקונצרט. קורא האינטרנט שגולש שעה באינטרנט הוא גם במידה רבה כותב ספר, שהוא מעין קולאז' של הסימניות (בוק-מארק) של האתרים שבהם גלש. האינטרנט מאפשרת לכל קהילה לייצר את ההיסטוריה שלה ואת האמנות והבידור שלה ולהפיצה בכפר הגלובאלי. זאת ניתן לעשות בעלויות הנמוכות בכמה סדרי גודל מהעלויות של האמנות והבידור של מונופולי הבידור הצנטראליסטיים המודרניים. העלויות הגבוהות והמונופולין המודרניים הפכו קהילות שלמות לצרכנים פסיביים ול"המונים".
בבידור הדיגיטאלי אין דיכוטומיה בין אמנות לבידור. האינטראקטיביות והביזוריות של המדיה הדיגיטאלית, גם שוברים את ההבחנה המודרנית בין אמנות שיצרניה וצרכניה העיקריים היו המבוססים והשליטים, לבין בידור שיצרניו הם המבוססים והשליטים וצרכניו הם הנשלטים והעניים. בבידור הדיגיטלי יש ייצור וצריכה סימבוליים שהם אמנו-דוריים (אמנותיים-בידוריים), כמו שהם אדיו-טיימנטיים (אדיוקיישן-אנטרטיינמנט, ובעברית חינוך-בידור). כל קהילה יכולה לייצר אמנות בידורית ובידור אמנותי ולא רק קהילות עשירות ושולטות.
"מרושתים" - לבלוג המלא
