"זו בושה להודות שנאנסת, אז אנחנו שותקות"

למרות שמדובר בתופעה שממדיה עצומים, מספרן של קורבנות האונס אינו ידוע - אך מוערך בעשרות אלפי נשים שרק עשירית מהן מדווחות על פשעי המין שבוצעו בהן. האונס השיטתי בקונגו נפוץ עד-כדי-כך שבקליניקות שמפעילים ארגונים הומניטריים מטופלות נשים בנות כל הגילאים, מילדות בנות ארבע, דרך אימהות שנאנסו מול ילדיהן ועד נשים בנות 70. דו"ח  של ארגון "רופאים ללא גבולות" מתריע על התפשטות מגיפת האיידס ומדווח שהנאנסות, הסובלות מפגיעות פיזיות וסיבוכים רפואיים כמו גם מנזק נפשי חמור, נדונו הן להרחקה מקהילותיהן והן לגירוש בידי בעליהן.  

מרתה, 32, קורבן אונס מכפר בצפון מחוז קיבו, שבתה התינוקת נשרפה למוות: "הייתי מחוץ לבקתה שלי כששמעתי מטח כדורים בכפר. רצתי כדי להסתתר בבית עם בתי הקטנה, שהיתה אז בת שנה וארבעה חודשים. חמישה חיילים נכנסו לבית אחרינו ואנסו אותי בזה אחר זה. אחר-כך התחבאתי עם הילדה שלי מתחת למיטה. למזלי הרע החיילים הציתו אש בכל הבקתות והבית שלי התלקח. כשנמלטתי ממנו, כשבתי בזרועותיי, חציר בוער מהגג וחלק מאחד הקירות נפלו עלינו. שתינו התחלנו לעלות באש אבל הצלחנו לברוח ולהתחבא בנהר ליד הכפר. העור שלי בער, הילדה היתה מכוסה בכוויות ולא הצלחתי להציל אותה. היא מתה בזרועותיי.

"ניסיתי למצוא עזרה בעיירה סמוכה, ובסופו של דבר כמרים עזרו לי והעבירו אותי לבית חולים של ארגון סיוע בעיר גומה. כאן מטפלים בי, נותנים לי בגדים ואוכל עד שאחלים. בלילות אני כמעט לא מצליחה לישון והרבה פעמים מתעוררת לפנות בוקר בגלל פצעי הכוויות הפתוחים. בהתחלה לא הצלחתי לישון בכלל בגלל הכאבים. עכשיו אני ישנה קצת, במיוחד כשמזג האוויר קריר.

"אני לא יודעת היכן נמצא בעלי. חיילים חטפו אותו כדי שישמש סבל ומאז לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו. אין לי משפחה. גדלתי בבית של דודי, וכיוון שכל הקרובים שלי ינטשו אותי אחרי שבריא - אלך להיפרד ממנו ואחר-כך אשאר בכנסייה שעזרה לי. גם אחרי שאבריא כמעט ולא אוכל להשתמש בידיים שלי. אם אצליח, אנסה לפתוח עסק קטן משלי. אני פוחדת בגלל שלפעמים אני חושבת שלעולם לא אתאושש. אין אף אחד בעולם שיעזור לי ואינני יודעת כיצד להתחיל את העסק הזה.

"הנזירות שמטפלות בנו מנחמות אותי ואומרות שמה שקרה לא היה באשמתי, שאם אמשיך לחשוב על זה אלוהים לא יוכל לפתוח עבורי את דלתות הברכה. פעם, כשהן לא היו, שוב חזרתי להאשים את עצמי במה שקרה, במיוחד כשהפצעים הכאיבו לי כל-כך. אני רואה הרבה נשים שנאנסו, הרבה מהן גורשו על-ידי הבעלים שלהן. זו בושה להודות שנאנסת, ולכן אנחנו מעדיפות פשוט לשתוק".  

סיבאזור, 14, נאנסה בידי חייל בצבא קונגו: "בשל המצב ששרר באזור שבו ההורים שלי חיו כשהייתי בת שש נשלחתי להתגורר אצל דודתי. בתחילה אבי ואמי היססו מאוד אם לשלוח אותי, אך לבסוף הם התרצו. בתקופה שבה גרתי אצל דודתי הלכתי לבית הספר היסודי. היינו בכיתה כשיום אחד החלו להישמע לפתע יריות. הכדורים שרקו ממש לידינו והילדים התפזרו לכל הכיוונים. כל-אחד מהם ביקש לעצמו מחסה וניסה להגיע בחזרה לביתו. בדיוק באותו יום ביקשתי מדודתי שתחזיר אותי לבית הוריי אך היא סירבה. לאחר מכן שב השקט ואנו חזרנו לחיינו השלווים. בבקרים, כשדודתי היתה יוצאת לעבוד בשדה, הייתי נשארת בדרך-כלל בבית וממתינה לשובה.

"ליד ביתנו היה מחנה צבאי, ואחד החיילים שעבד שם כטבח התיידד עימנו ונהג להתארח אצלנו. יום אחד, כשהייתי איתו לבד בבית, הוא קרא לי לפתע למטבח. 'אם לא תעשי מה שאני אגיד לך אהרוג אותך', הוא אמר לי. קפאתי במקום ולא ידעתי מה לעשות. הוא התקרב והתחיל לגעת בי, ובהמשך אנס אותי שעה ארוכה. בשלב מסוים התחלתי לדמם והרגשתי כאבים בכל גופי. כשדודתי חזרה והבחינה בדם הרב שניגר על רגליי, היא התחננה שלא אספר על כך להוריי. היא פחדה שהם ירצו להתנקם בה כיוון שלא שמרה עליי.

"אחרי האונס הגוף שלי המשיך לכאוב מאוד והדימום לא חדל במשך ימים. התקשיתי מאוד לתפקד כרגיל ותהיתי כיצד אסתיר זאת ומה עליי לעשות כדי להפסיק את הכאב הנורא. כמה ימים לאחר מכן, כשנסעתי לבקר את אבי ואמי, שמרתי על שתיקה כפי שביקשה ממני דודתי. בתחילה הוריי לא חשדו בדבר, אך כעבור זמן מה הם הבחינו בהתעללות ומיד לקחו אותי לבית החולים. הרופאים אבחנו שיש לי פיסטולה. הם הסבירו לי שזהו מעין קרע באזורים האינטימיים שלי שגורם לזיהום. כל אותו זמן הדימום לא פסק.

"בתום הבדיקות הרופאים החליטו לשלוח אותי להבראה ממושכת במרכז שיקום מיוחד לנפגעות אונס כמוני. קיבלתי פה שמיכה וחולצה אחת, ואני אוכלת שלוש פעמים ביום. בגלל הדימום עליי להתקלח פעמיים ביום ולנוח הרבה. במשך היום אני תופרת ומעסיקה את עצמי בחברת הנערות האחרות. אני משתדלת מאוד לא לחשוב על מה שקרה לי, אבל לפעמים המחשבות משתלטות עליי. הרגעים הטובים ביותר הם המפגשים עם אמי, בהם היא מרגיעה אותי ומבטיחה לי שיום אחד

אחלים. הלילות הם רגעיי הקשים ביותר, כי אז הדימום חזק יותר, המחשבות קודחות בראשי ואני מתקשה להירדם.

"אני תוהה כל הזמן מתי חיי ישתפרו, מתי תחלוף המחלה הזו מגופי, ומתי חייהם של בני משפחתי יהיו טובים יותר. אמא ואבא שלי חקלאים והם עובדים קשה מאוד כדי לפרנס אותי ואת אחיי. אני בת למשפחה בת 13 נפשות, אך מתוך 11 האחים שהיו לי נותרו היום רק שמונה. חלומי הגדול ביותר הוא לשוב ללימודים ולסיים את המסלול שהתחלתי. היום, ההישרדות היומיומית היא דאגתנו הגדולה ביותר. כשאשוב הביתה אני יודעת שאצטרך להסתפק בארוחה אחת בלבד, ולוותר על הבגדים שנותנים לי פה. אני חוששת מאוד לגבי העתיד ואינני יודעת כיצד ייראו חיי. בכפר יודעים שנאנסתי ואין לי סיכוי להינשא. למזלי, בניגוד לרוב הבנות המשפחה שלי בכל זאת מוכנה לקבל אותי - וזה הרבה יותר ממה שיש לשאר הילדות".