תיאוריית הטיפוס הקבוע והלב הפגוע
לחבר שלי עידו, שאני סוחבת קשר איתו כבר איזה תשע שנים, יש תיאוריה לגבי בחירה שלנו באותו סוג אנשים, לפי החבר/ה הראשונים שהיו לנו. אני דווקא הגעתי למסקנה קצת שונה
מההתחלה הכושלת עברנו לחברות טובה שהיתה בה אהבה, אבל כנראה שלא אותו הסוג, או שלא באותה עוצמה. בגדול - אני רציתי, הוא לא. אבל נראה לי שהדבר היחיד שהוא לא עשה בשביל להשאיר אותי על אש קטנה היה להשתין בפינות החדר שלי כדי לסמן טריטוריה.
מכיוון שהסיפור בינינו ארוך ועמוק, אין כאן רע וטוב מוחלטים. אין אשם וקורבן, צודק ולא צודק. אני לא יכולה להלביש עליו קריטריון אופי כוללני ולהגיד שהוא "מניאק", או "פחדן", או להאשים את המטומטמת שהיא אני. הרי בכל מערכת יחסים יש שני אנשים שאחראים על הקשר, רוצים להחזיק בו מכל סיבה שהיא ומרוויחים ממנו משהו. במיוחד אם הוא מאוד ארוך ולא ממש הדדי, או תקוע בצורה בוטה ולכן נחשב "לא בריא", כזה שעדיף לסיים אותו. במקרה כזה, לרוב אומרים שיותר אנושי, או "צודק", שהצד החזק יותר יילך וישחרר את השני לחופשי, כי החזק למעשה מרוויח יותר מהקשר הזה, ו"מנצל" את חולשתו של האחר. כשאומרים ה"חזק" בדרך כלל מתכוונים למי שלא רוצה למסד את הקשר, שיעשה טובה לצד ה"חלש" יותר, שכל כך רוצה ולא יכול לעזוב. אבל מי אמר בעצם שהצד החזק יותר, או ליתר דיוק מי אמר שמי שמרוויח יותר מהקשר, הוא דווקא זה שאוהב או רוצה פחות?
"אני רוצה זוגיות, ואתה מפריע", אמרתי
לפני כמה שנים ביקשתי לנתק את הקשר: "אני רוצה זוגיות, ואתה מפריע", אמרתי. הוא נעלב. לא הבין למה ואיך הוא אחראי לכך שאני לא מוצאת קשר זוגי. ניסיתי להסביר שהלב שלי תקוע, שאני לא רואה אף אחד אחר כשהוא לידי, אבל לא הצלחתי, לכן חיבקתי, והלכתי.
הבעיה היא שאנחנו מאוד דומים, ולכן תמיד נמצאים באותם המקומות שמתאימים לאופי שלנו. כבר התרגלתי לראות אותו בפאבים שאהבתי ללכת אליהם. נראה שאנחנו כמו שתי ציפורים שנודדות תמיד לאותם מקומות. ולמרות שאני כבר לא חושבת עליו בתור בן זוג, תמיד יש לי צביטה בלב כשאני רואה אותו. עכשיו אנחנו בקשר "מכרי" שכזה, בכלל, הכל בינינו די עכור. כנראה זה מה שקורה כשאותם מים עומדים באותו מקום יותר מדי זמן.
למרבה הפלא, במהלך השנים האלה בן זוג רציני לא מצאתי, גם אחרי ה"הקרבה" על עידו. מה שכן, מאוד התגעגעתי לשיחות בינינו. הוא מצחיק אותי, וגם גורם לי לחשוב. כשישבנו יחד באותו ערב בפאב, הוא סיפר לי על תיאוריית הפרוטוטיפ שלו: אנחנו תמיד נמשכים לאותו הטיפוס, זה קבוע מראש ולא ניתן לשינוי. זה חזק מאיתנו. הוא שאל אם יש לי פרוטוטיפ, שטאנץ קבוע של גברים שמוצאים חן בעיניי, והודה שלו יש כזה - הוא תמיד נמשך לבחורות קטנות קומה יחסית, עם שיער שחור ארוך וחלק וחזה גדול. "הכל בגלל איה, היא היתה האהבה הראשונה שלי, המושא הנשי המיני הראשון שלי", אמר.
"היינו בני ארבע. היא היתה כל כך חמודה"
"איה?" התפלאתי, מעולם לא שמעתי על איה.
"זה היה בגן חובה", הוא המשיך, "היינו בני ארבע. היא היתה כל כך חמודה".
"עידו, מחמדי" (הרי הייתי חייבת), "היא היתה עד כדי כך מוכשרת שכבר בגיל ארבע היה לה ציצי חזה גדול? לא פלא שהיא הפרוטוטיפ".
"אה, נו, לא. ברור שלא, היא גם היתה בכלל ג'ינג'ית מתולתלת".
"אה, וואלה???" (אני תופסת את עצמי משחקת בשיער המתולתל והג'ינג'י שלי, מנסה להבין אם הוא צוחק עלי, על עצמו, או ששוב, זה העולם שצוחק עלי).
"...אבל אני זוכר את ההרגשה שהיא נתנה לי. ואת זה שרציתי אותה. ואת אותה ההרגשה אני מקבל עכשיו כשאני מסתכל על בחורות עם שיער שחור ארוך וציצים גדולים".
הנחתי לו לנפשו. הבנתי שהוא קצת שיכור, ולא יכול להסביר לי איך מילדה ג'ינג'ית הוא עבר לבחורות עם שיער שחור וחזה גדול. ואז הוא שאל אותי מי היה החבר הראשון שלי בתור ילדה. עניתי שאני לא זוכרת, והוספתי שאין דבר כזה פרוטוטיפ, או לפחות לי אין. הוא אמר שלכולם יש, בצורה כזו או אחרת. ושזה קשור קשר הדוק לחבר הראשון.
פרשתי בפני שנינו את מגוון הבחורים שהיו לי
כדי להוכיח את חפותי פרשתי בפני שנינו את מגוון הבחורים שהיו לי. אחד היה שטיני עם שיער ארוך ועיניים ירוקות, האחר היה שחום, קירח וקטן קומה. האחר היה אמנם שחום גם הוא, אבל גבוה ומחוספס. אחר היה בלונדיני בהיר ורזה מאוד. לאחד היו עיניים בולטות, שחורות, לאחר היו עיניים בצבע שמיים ביום קיצי. אחד עם שיער חלק, אחד מתולתל, והיה אפילו אחד עם ראסטות. והוא, עידו, גבוה עם עור בהיר, שיער כהה, ועיניים ענקיות צוחקות וחומות. בגדול, לא היה ביניהם שום חוט מקשר, מלבד העובדה שכולם מצאו חן בעיניי וכולם נכנסו לדפי ההיסטוריה שלי.
חזרתי לביתי הקט, לא לפני שהודעתי לו שהתיאוריה שלו לא תזכה לסימוכין מחקריים ושעדיף לו לרדת מזה. ואז הרשיתי לעצמי להיזכר בחבר הראשון שלי, מתקופת הגן עד בית הספר היסודי. גיא. גרנו באותו הבניין, ובהמשך גם למדנו יחד באותה הכיתה. היו לו שיער שחור כהה וחלק ומשקפיים ענקיים. הוא היה מאוד עדין, כמעט שברירי. אני גם זוכרת שהוא נולד עם סוג של מום בלב, רשרוש או משהו. עשו לו כמה ניתוחים, אחד כשהיה ממש תינוק, אבל הרשרוש לא עבר. בילינו הרבה יחד, אני אצלו, הוא אצלי, משחקים, כותבים, מציירים, עושים שיעורי בית. יצא לנו שם של "זוג". במסיבות כיתה, כשהיו את המשחקים של "בן לוקח בת, בת לוקחת בן", אף בן לא הסכים ללכת איתי, כי אני עם גיא. ומאחורי הגב סיפרו עלינו סיפורים, אפילו צחקו עלינו קצת. אני לא זוכרת למה הפסקנו להיות בקשר.
ואז חשבתי על רעיון הפרוטוטיפ. אם החבר הראשון הוא הבסיס לכל מי שבא אחריו, איך זה מסתדר? הרי כל אותם בחורים שהיו לי שונים מאוד זה מזה, גם במראה החיצוני, גם באופי, ובכלל, במה שגרם לי לרצות אותם. הדבר היחיד שמקשר ביניהם, בעצם, הוא העובדה המצערת (או שלא, במקרים מסוימים), שזה נגמר.
מה שכן, שמתי לב שהזיכרון שלי עדיין מתעקש לחוות את העולם מעיניה של אותה ילדה בת 14 הבטוחה שהיא מכוערת, עקומה ודפוקה, שאף אחד לא באמת ירצה להיות חבר שלה ושכולם תמיד עוזבים אותה, הילדה שהיא אני. נוספת לכך העובדה שלוקח לי זמן למצוא בחור שבאמת מוצא חן בעיניי, ועוד יותר זמן להתגבר על הפחד ולהיכנס למערכת יחסים. ולכן, כשאני סוף-סוף עושה זאת, אני לא מוותרת עליה בכזו קלות, אלא עושה הכל כדי שהיא תעבוד. כל אלה קובעים בוודאות שרוב רובם של אלו שהיה לי איתם משהו - עזבו אותי. לא אני אותם.
למה הם עזבו אותי? לא יודעת באמת, כל מה שאני יכולה לדעת זה מה שהם אמרו לי כשהחליטו ללכת. מ"אני לא בנוי לקשר כרגע", דרך "אני לא מרגיש פרפרים", ועד "אני עדיין מאוהב באקסית". ואני כזאת מוצלחת, שהגעתי גם ל"אני לא בטוח בזהות המינית שלי", תאמינו או לא. וזה עוד בלי לדבר על המקרים שכלום לא נאמר בהם, כי הם פשוט התאיידו.
ואז צחקתי לעצמי, הנה! יש פה בעצם פרוטוטיפ. כולם שונים, אבל דומים. יש מכנה משותף ביניהם לבין החבר הראשון שלי - אני יכולה להגיד בעצם, שלכולם היה סוג של מום, רשרוש בלב.
ואז הפסקתי לצחוק, וחשבתי לעצמי, שיש ביניהם עוד דבר אחד במשותף, והוא העובדה שבחרתי להיות איתם. אני זו שרצתה אותם, למרות, ואולי בגלל אותו המום. כך שאולי, רק אולי, המום, הרשרוש הזה בלב, הוא בעצם אצלי.
- מוקדש לעידו (השם בדוי, כל השאר אמיתי). זה אכן לא אתה. זו אני. סליחה.
לפנייה לכתב/ת 
