"דאון טאון" אום אל פחם
אום אל פחם נורא רוצה לגדול, להתפתח ולארח מבקרים זרים, גם יהודים. אבל יש לה בעיה של תדמית וגם תשתיות התיירות "לא מי יודע מה", למרות שנפתח בה אספרסו בר. כרוניקה של כשלון ידוע מראש?
ומכאן עולה השורה הראשונה של הסיפור, וגם זו התחתונה, לפיה ביקור באום אל פחם הוא תזכורת לכך שניתוק, זרות ובורות הם מתכון בטוח לפחד.
המקום הראשון שמוחמד רבאח לוקח אותנו הוא פסגת הר אמיר (שייח איסכנדר, בערבית), המתנשאת לגובה 521 מ' מעל פני הים. הטיפוס למעלה, דרך הסמטאות הצרות של העיר, קשה אפילו בשביל הג'יפ האימתני של רבאח, אבל זה משאיר לו זמן לספר לנו בהתלהבות אמיתית על המאמצים שנעשים עכשיו כדי לפתח את התיירות בעיר.
שם הרי שומרון
פסגת הר אמיר משקיפה על כל חלקי אום אל פחם וחושפת כאוס אורבני. אפילו העיר העתיקה, המשמשת כ"דאון טאון", כלל לא נמצאת בתחתית העיר, אלא דווקא במעלה ההר. "זה דאון טאון שנמצא למעלה במקום למטה", אומר רבאח משועשע, כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהוא נתקל בה.
הפסגה משקיפה על הים התיכון במערב, החרמון וסוריה בצפון ודרום השומרון, עד פאתי תל-אביב בדרום. למעשה ניתן להביט ממנה אל ארבע ארצות שונות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון, ועל עוד רשות שלטונית אחת, הרשות הפלסטינית.
מנקודת התצפית אנחנו ממשיכים לעיר העתיקה, שם נמצא מסגד אבו עוביידה, המסגד הגדול בעיר ובו חמש קומות. בקומת היסוד נמצאת מרפאה, שעתידה להפוך להיות בית החולים הראשון באזור, ומסמלת את הקשר ההדוק בין הפעילות הקהילתית לבין הפעילות הדתית בעיר.
אל המסגד עצמו אנחנו נכנסים כשהוא ריק ממתפללים, מה שמאפשר התרשמות לא רק מהכיפה הצבעונית והיפיפיה שלו, אלא גם מהאולם הענק והמואר. רבאח לא שוכח להזכיר את ה"קשר הישראלי" ומספר שבאוסף התמונות הלאומי יש תמונה של נשיא המדינה לשעבר, חיים הרצוג, כשהוא חולץ נעליים בעת ביקור במסגד.
לבד בשכונה
כשאנחנו יוצאים מהמסגד, מסתבר שראבח חייב לעזוב אותנו. יש לו קורס מורי דרך באוניברסיטת בר-אילן והוא חייב להיות נוכח בו. אבל מה עושים כשעוד לא ראינו מספיק? החשש, שקצת התפוגג בינתיים, שוב חוזר אלינו, אבל בכל זאת אנחנו מחליטים להמשיך. לבד.
הנסיון לבדוק את השוק שבכניסה לעיר לא עולה יפה. בשעות הצהריים יש מעט מאוד אנשים, ורק לקראת הערב ובסופי שבוע ניתן להתרשם באמת מהחנויות והאנשים. במקום זאת אנחנו נוסעים לגלריה לאמנות של אום אל פחם.
הגלריה הוקמה בשנת 1996 ביוזמת האמן סעיד אבו שקרה, שאף מנהל אותה. ניתן למצוא בה עבודות של אמנים יהודים וערבים והיא נחשבת למקום המפגש היחידי לאמנים מהמגזר הערבי. בעקבות הצלחתה היא צפויה להפוך בעתיד ל"מוזיאון אום אל פחם לאמנות עכשווית", ובמסגרתה יצא לאור מדריך סיור מלא של העיר, המרכז את כל האטרקציות התיירותיות, בליווי מפות ומידע מפורט.
הסיור בלי הדרכתו של רבאח, מאפשר לנו לפגוש גם בקולות אחרים. קצת לפני שאנחנו מסיימים את הביקור שלנו בעיר, מספרים לנו שני צעירים, מחוץ לאחד מבתי הקפה (שהיה פעם מסעדת בשר, כפי שמעיד השלט שעדיין תלוי בכניסה), על המיאוס שלהם מהמקום. הם לא מרגישים בתנועה ערה יותר של תיירים, לא חושבים שהעיר מספקת לתושביה רווחה או תעסוקה, ומודעים היטב לכך שיהודים רואים באום אל פחם מקום מסוכן. "אם היתה לי הזדמנות, הייתי עוזב את הארץ לחו'ל ולא חוזר", אומר לי מחמוד אבו דריס.
אוקטובר האדום
אירועי אוקטובר 2000 קיבעו את הדימוי השלילי של אום אל פחם, ופגעו קשות בענפי התיירות והמסעדנות של העיר, וגם בתעשיית הרהיטים שלה, שמשכה קודם לכן קונים מכל רחבי הארץ. בשנתיים האחרונות קמו מספר פרוייקטים שמטרתם לגבש דרכי פעולה לשיפור הפוטנציאל התיירותי, התרבותי והעסקי בעיר.
למבקר מבחוץ נראה שאום אל פחם צריכה לעבור עוד תהליכים רבים, לפני שתצליח להיות עיר מושכת כפי שפרנסיה היו רוצים. אבל מצד שני זהו סוד קסמה: הילדים בסמטאות הצרות, הבניינים הבנויים חלקית, הצמחייה במרפסות הבתים, החנויות הקטנות, האוכל המקומי, כולם משקפים איזו אמת מתעתעת ומורכבת, מלאת סתירות פנימיות - הנמצאת מתחת לפני השטח מבלי שאיש יוכל להגיע אליה באמת.
- תגליות
מארגנת סיורים מודרכים באום אל פחם
לפנייה לכתב/ת 
