מלצר ספרים ובנו
יהודה ועילאי מלצר מנהלים יחד את הוצאת הספרים "ספרי עליית הגג". לרגל שבוע הספר, עילאי מנסה להבין למה אבא השקיע דווקא במו"לות ולא, למשל, בנדל"ן וגם מגלה לאן יילכו הרווחים מהארי פוטר. עסק משפחתי
"יש בארץ, ונדמה לי שגם בעולם, שני סוגים של מולי"ם. אלה שהביאו מהבית נדל"ן (הרבה נדל"ן) ואחר כך החליטו שהם רוצים משהו בשביל 'הנשמה', והתחילו להתעסק בספרים וכל זה. ויש כאלה שפשוט לא הביאו נדל"ן, והחליטו לעשות כסף מספרים. אם נצליח, כלומר אם אתה תכפיל ותשלש את הוצאת הספרים שלנו, אני מקווה שתדאג טוב טוב לנדל"ן ותפסיק להתלונן עלי. אכן, יש מולי"ם, שאחרי הספרים ממשיכים לנדל"ן. אז בבקשה". כך מסביר יהודה מלצר לבנו עילאי למה בחר להוביל את המשפחה לעסקי הספרים ולא לעסקי הקבלנות, נניח. יהודה מלצר הוא המו"ל והעורך הראשי של הוצאת "ספרי עליית הגג", ובנו עילאי הוא מנכ"ל ההוצאה. לרגל שבוע הספר, ביקשנו מעילאי לברר עם אביו, במסגרת המדור "אבות ובנים", איך זה להיות מו"ל בשוק הספרים העכשווי, ולמה בעצם.
יהודה ועילאי מלצר. ספרים או נדל"ן? (צילום: אלי אלגרט)
מה באמת כל כך משך אותך במולו"ת? זה הרי גם ביזנס, וכריש אתה לא, מה היה חסר לך להיות מרצה מבוקש לפילוסופיה?
"לפעמים מתחשק לתת תשובה לשאלות כאלה כאילו היתה איזו נקודה שבה אדם קם בבוקר, עושה החלטה, סיבוב פרסה, ואחר-כך... יכול להיות שיש אנשים שאצלם אכן זה כך, שזה באמת ההסבר לתפנית. אבל ברוב המקרים, ובטח במקרה שלי, אני חושב שיותר נכון להסתכל לאחור ולראות שהתרומה של אדם למין שינוי כזה בחיים היא לא כל-כך גדולה, ויש כוחות שבהסתכלות לאחור נראים גדולים ממנו והם הגורמים האמיתיים לתפנית.
"גדלתי בבית שבו כל הקירות, גם הקירות של חדר השינה שלי ושל אחי הגדול, ואחר כך הקטן, היו עם ספרים, ולא נשארה הרבה ברירה אלא לברוח מכל זה. ברחתי להמון מקומות, אבל אני בפירוש זוכר מן התקופה שהייתי נער שבבית אבא לא רק דובר על כתיבה, תרגום, עריכה, אלא על מולו"ת ממש – דפוס, נייר, כריכה, אסתטיקה של עשיית הספר, הכל מעשה אומנות וצירוף של המון סוגי בעלי מלאכה. בסוף יצא שכמעט בלי להחליט מצאתי את עצמי בתוך זה, ודי מהר אכן ידעתי את כל האספקטים החשובים במקצוע. הכל חוץ מהעיקר: ניהול ושיווק. נו, אני שמח שבאת לעזור".
כן, אבל אני באתי למקום שכבר התחלת, מקום קיים, כי בעיקר מצא חן בעיני שזה "הדבר שלנו", ה"קוזה נוסטרה". אבל אתה יום אחד הפכת מאקדמאי שכיר למו"ל עצמאי. על זה אני מבקש לדעת.
"זה לא היה בדיוק יום אחד. זה מה שניסיתי קודם להגיד. רק בהסתכלות של שנים רבות לאחור, אתה מסוגל לתת לעצמך דין וחשבון על איך זה קרה. כשהקמתי את הוצאת הספרים הראשונה, 'אדם', זכרונה לברכה, באותו זמן לימדתי משרה וחצי פילוסופיה באוניברסיטה. אחרי איזה זמן, ההיסחפות הטבעית היתה כזאת שזה היה משרה שלמה, ואחר כך חצי משרה, וכך הלאה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך מערבולת של יצירתיות וברדק נורא. מה שברור שמאז ועד היום יש לי אנרגיות עצומות ופריווילגיה להכיר המון עולמות ואנשים, כל זה לא מצאתי באוניברסיטה. שם נהניתי רק בחדרי ההרצאות, ולזה אני באמת לפעמים מתגעגע. אבל בכל השאר אני מאושר שאינני שם.
"אם מותר לצטט את אחד מהמנוולים הגדולים של המאה העשרים, אז מה לעשות, קיסינג'ר היה גם יהודי חכם. כששאלו אותו איך איש כמוהו עוזב את הרווארד (והולך להפציץ בקמבודיה ובוויטנאם ולבגוד בכורדים ועוד ועוד), מספרים שאמר, 'לא יכולתי לסבול את מאבקי הכוח באוניברסיטה. זה היה בשבילי too much'. ואני מקווה שאתה תמשיך לשמור בקנאות את ספרי עליית הגג קטנה. לעולם אל תקשיב לחכמנים מכלכלה וכל הדה-מרקרים שמדברים על 'צמיחה'. שמור על העסק קטן, וכך יש סיכוי שתשמור גם על מה שהבטחתי לך כשהצטרפת: 'אנחנו נעבוד רק עם אנשים נחמדים'. תמיד יהיו, לצד ההצלחות שלנו, ספרים שניכשל בהם. אבל אם ניכשל באנשים, אז בשביל מה כל העסק?"
לשבת המון על התחת
אם כבר אבא שלי מזכיר אנשים, הוא לא אוהב להתעסק עם סופרים מכאן, ישראלים. מעניין למה הוא חרג ממנהגו דווקא עם חיים סבתו, אבנר גליקליך ואביעד קליינברג, שהם סופרי המקור היחידים שלנו. "קודם כל זה לא מדויק. שנים לפני שהצטרפת הקמתי את ספרי עליית הגג על ספרי רפואה נפלאים. כמובן שאת אלה עשיתי עם חברים ישראלים. היום אנחנו מתפנקים ומוציאים קלאסיקה בפילוסופיה, אבל כמובן שאי אפשר כך להתחיל הוצאת ספרים. אבל אני מבין למה אתה מתכוון. השלושה שהזכרת הם סוג של תאונות נפלאות. כל אחד מהם הגיע אלינו בדרכים שהגיע. סבתו מפני שיש לי רקע בטקסטים הלכתיים, אבנר שבא בעקבות חיים סבתו, בא אלינו, כמוהו, עם דברים מרגשים על מלחמת יום כיפור, שאני מרגיש אליה קרבה מיוחדת, ואביעד שעשה איתנו תרגום נפלא של הוידויים של אוגוסטינוס בא אלינו אחר-כך ככותב מצויין. אבל הנה מה שבאמת חשוב: כל השלושה האלה הם היום חברים, שלך ושלי. זה לא מה שקורה בדרך כלל עם סופרים. את זה צריך לשמר בקפדנות ואפילו בקמצנות.
"המחשבה שסופר, או אמא שלו, או מה שיותר גרוע, הסוכן שלו, יבלבל לך את המוח, למה בקניון ברעננה אין את הספר שלו בחנוכה מספיקה בשביל שאני אחזור מייד, אבל מייד, לעבוד על טקסטים של אפלטון, דקארט, ג'ון סטיוארט מיל, או סופר נידח מקובה. אלה, בחיים הם לא יטלפנו גם אם סבתא שלהם במקרה עברה ברעננה. היום חבר אמר לי שכמה מהדברים שאנחנו עושים זה תרומה לתרבות הציונית. הוא התכוון להחמיא לי, אבל כל הכיף שלי לא בא מזה, אלא מהעשייה עצמה. כשאני שומע עורך או מו"ל שאומר שהוא עושה משהו מתוך 'תחושת שליחות', בא לי לברוח מייד לערוץ הספורט".
אל תגזים. יש כאלה שאשכרה יש להם "תחושת שליחות", ואני לא צוחק. אבל למה בדיוק אתה מתכוון "הכיף שבעשייה"?
"האמת, לא רק בעשייה, אתה צודק. הרבה פעמים גם בתוצאות. אתן לך שתי דוגמאות. נתתי פעם במתנה לחבר את המשפט האחרון של פרמה, ואחרי כמה זמן הוא צלצל ואמר לי שאין לו כי 'הבת שלי, בת 16, לקחה ולא רוצה להחזיר'. ופעם הלכתי למוזיאון ת"א לראות סרט בשישי בערב, הכל ריק, אין אף אחד, והקופאית, לפי המבטא, כמובן מרוסיה. על יד הכרטיסים אני רואה את האמן ומרגריטה שלנו בעברית. אני שואל אותה מה פתאום? היא דווקא מקייב, כמו המתרגם שלנו פטר קריקסונוב, אז אני מתעקש איתה. היא אומרת שהיא מכירה את הספר ברוסית כמעט בעל-פה, והיא מתלקקת על כל עמוד בעברית ורוצה שכל הילדים של החברים שלה יקראו את זה דווקא בעברית. שליחות בצד, אבל אני לא יכול להכחיש: תגובות כמו שתי אלה מביאות לי שמחה שלא מהעולם הזה. עבודה על ספרים זה לשבת המון על התחת. הרבה פעמים, בלילה, כשהוא כואב, התחת, אתה חושב, למי אני עמל. אז הנה, לשתי הבחורות האלה אני עמל".
כל כמה זמן איזה חשוב תורן מפציץ עם הקביעה ש"אין מספיק ספרות, וכמעט כל הספרים הם לא ספרות וכולי וכולי..." מה הם רוצים? לפעמים נדמה לי שזה מטריד אנשים אפילו יותר משער הדולר.
"חנוך לוין הנהדר כבר מת. אם יעלו עוד פעם את ההצגה ההיא, יש שמה קטע נהדר שההוא מגיע לבית הקברות, ובין החבר'ה- מתים שמתעוררים, אחד מיד שואל את המת החדש מה עכשיו שער הדולר, מאיפה שהוא בא. אולי זה הזמן להגיד, לאלה ששואלים מה אנחנו עושים עם הרווחים האדירים של הארי פוטר שלנו, שאחרי הספר השביעי, נתפנה ל'עידוד הספרות העברית'. באמת, הסיסמה הזאת, לעודד וכו', היא שיא הגיחוך בעיני. לא צריך לעודד פה כלום. בלזק כתב בשביל הנושים שמהם היה בורח מהמדרגות האחוריות. דוסטויבסקי כתב בטירוף כדי להחזיר את מה שהפסיד בהימורים. יצא לא רע".
וסבא שמשון, אבא שלך, כתב במטבח בערב, אחרי העבודה, כשאתה ואחיך משחקים פינג פונג על שולחן העבודה המפואר בחדר שלו. כל זה לא כל-כך קשור לשאלה ששאלתי אבל לא נורא.
"מי הכניס לך לראש שתשובות צריכות לענות על שאלות. אני מזכיר לך שאנחנו לא חברת היי-טק".
חבל. אם כבר היי-טק, אז תוך כמה זמן נמכור יותר ספרים אלקטרונים מספרים רגילים (בוא נעשה רושם, כאילו מכרנו כבר ספר אלקטרוני אחד)?
"העסק יותר מורכב מלמכור ספרים אלקטרונים. אנחנו נמצאים בעין הסערה, והמהפכה בתחום של טקסטים אלקטרונים בעיצומה. אף אחד לא יודע באמת מה יהיה. לפני שבועיים ביל גייטס הכריז שתוך חמש שנים הכל יהיה און-ליין. הבחור ממזר, בטוח שמע דברים שאמרתי בהרצאות. כל הנושא הזה מסעיר, מלא הבטחות וסכנות. אני מקווה שאתה, בחורי, תהיה מאוד סבלני איתי כשאני אשאל אותך מה קורה בתחום הזה, ולא תגיד לי, עזוב אבא, במילא לא תבין. אני מודיע לך שאם תסביר טוב אני אבין".
טוב, עכשיו שירות למו"ל המתחיל. לפני שהצטרפתי אמרת לי שהכי חשוב למו"ל "שתהיה לו וספה כדי שהחבילות יזוזו כמו שצריך". היום, בעידן האימייל (עם כל הכבוד לווספה האהובה), איזו עצה תיתן למו"ל מתחיל?
"קודם כל, אם הוא לא מוכרח, אז באמת אפשר נדל"ן, שוק ההון, למה שלא יקח קורס להיות שף? דברים שבאמת צריך לדעת. אבל אם הוא מתעקש, אז שני דברים: א. שישים בצד קצת (הרבה) כסף שאותו הוא יצטרך כשיתחיל את הסיבוב השני, כי הסיכוי להצליח בסיבוב הראשון זה לא משהו. ב. שלמרות כל
הסיפורים שישמע על און-ליין ושמון-ליין, שקודם כל כן יעשה רשיון על וספה. פעם, סבא שלך, שהיו לו שלושה בנים ובת, ומעט מאוד משאר השבט חזרו מן השואה, התרגש וכתב שיר, שלושה נסיכים שלי ובת-מלך. חבר שהיה לו פעם הומור, אמר, מה נסיכים, שלושה וספאים שלי! נכון שלא יזיק לדעת משהו בתחום הרוח, אבל רוב העבודה מתנהלת בלהתרוצץ. וזה גם חלק גדול מן התענוג.
"המורה שלי לפילוסופיה בניו יורק, סידני מורגנבסר, שסיפרתי לך עליו הרבה, היה גאון, ובעיקר מענטש נדיר. הוא אמר: כשיהודה בא לפילוסופיה, הוא עזב את הרחוב. כשהלך למולו"ת, חזר אל הרחוב. סידני היה איש חכם. אבל תגיד לי אתה, מה אתה הולך לעשות אם פעם אצא לפנסיה?"
איזה פנסיה יש לך בראש, אני יוצא קודם! אבל עד אז, קבל ציטוט מתוך מכתב שכתב מוצרט, מהספר הנשים של מוצרט (שומע את אלכס אנסקי ברקע? "ספר מטלטל! חובה בכל בית!! רק בחנויות הספרים המובחרות!!!"). אני מקדיש את הציטוט לך, אבי, שניחנת במעלות רבות, אבל באחת (דווקא חשובה) לא:
"אבי סבתי נהג לומר לאשתו, אם סבתי, והיא בתורה אמרה לבתה, סבתי, שדיווחה זאת לבתה, אמי, שהיתה מזכירה תמיד לבתה, היא אחותי, כי לדעת לדבר היטב ובשטף זו תורה גדולה מאוד, אבל תורה לא פחות גדולה היא לדעת את הרגע הנכון לשתוק. לכן אציית לעצתה של אחותי, הודות לאמנו, סבתנו ואם סבתנו, ואשים בזאת קץ לא רק לדיגרסיה המוסרית הזו אלא למכתב כולו."
עוד באבות ובנים:
לפנייה לכתב/ת 
