שתף קטע נבחר

בשביל מחאה לא צריך תיאטרון

המשורר שמעון בוזגלו, שמעלה עם שותפתו לחיים, הבימאית אופירה הניג, את מחזה הביכורים "גשם שחור" על ההפצצות האטומיות ביפן, אומר שמה שעניין אותם הוא יצירת אמנות, ולא הצורך לייצר אמירה

שתי פצצות האטום שהטילה ארה"ב על הירושימה ונגסאקי בקיץ 1945, הביאו לכניעתה של יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה במזרח. בשנייה אחת נהרגו בשתי הערים יותר מ-200 אלף איש ואלה ששרדו, סובלים עד היום מהשלכותיה הפיזיולוגיות של הפצצה. בלי איבה, בלי רגשות נקם וללא טרור נגד הכיבוש האמריקני, המשיכו היפנים קדימה, משאירים את הזוועה מאחור. ארה"ב מצדה לא הגישה סיוע לנפגעים ואף אסרה על הזכרת הפצצות בתקשורת היפנית בזמן הכיבוש. רק אחרי שנים רבות הוסר האיסור.

 

השכחה וזיכרון, ניכוס והלאמת הכאב ותוצאותיו ההרסניות של המפגש בין המדע לפוליטיקה הם חלק מהנושאים שעומדים במרכז המחזה "גשם שחור", תולדה של שיתוף פעולה בין המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו לזוגתו, הבימאית אופירה הניג. "אחרי השואה שלהם היפנים פעלו בצורה הפוכה לגמרי מאיך שהגבנו אנחנו לשואה שלנו", אמר בוזגלו בראיון שנערך ערב הפרמיירה שנערכה במסגרת פסטיבל ישראל, "בעוד שאנחנו נוברים בזיכרון, הם עסוקים בהשכחה כמעט מודעת של הנושא, תחיבה מתחת לשטיח ואפילו מחיקה. אצלנו לא מפסיקים לדבר על זה, יש לנו יום שואה, יש אנשים שמנצלים את השואה לקידום אינטרסים ובמידה רבה אנחנו מצדיקים את קיומנו בארץ בגלל השואה. הם, התכנסו בשתיקה".

 


הוא והיא. השחקנים ליאת גורן ומוטי כץ בתפקיד האזרחים הקטנים

 

המחזה, שמבוסס על אינספור דוקומנטים ארכיוניים, ספרי עיון, סרטים וכתבי עדויות, הוא לדברי המחזאי ניסיון לא שיפוטי להבין את היחס של עמים שונים לאסונות שפקדו אותם. "מעבר לכך יש משהו מרתק בהשלכות של פצצה שכזו שהופכות אותה כמעט לאסון טבע", הוא מוסיף, "אין לנו יכולת לשלוט על רעידות אדמה ולמעשה גם על הפצצה אין לנו יכולת לשלוט. ברגע שהיא קיימת, ברגע שהמידע קיים, הוא בלתי ניתן למחיקה ותמיד יהיה זה שילחץ על הכפתור". בהצגה, שיתוף פעולה ראשון בין תיאטרון חיפה לאנסמבל תיאטרון הרצליה, משתתפת גלריה מרשימה של שחקנים בהם יוסף אבו ורדה, מוטי כץ, גיא מסיקה, סלווה נקארה, אורי רביץ, ליאת גורן, סילביה דרורי ורותי בורנשטיין. הבימוי נקי ומוקפד מאוד וכך גם הבמה בעיצובו של עמית דרורי שמייצרת אווירה דחוסה כמו הנושא.

 

על הבמה כמו בכתובים, אין שחרור הוליוודי והמועקה לא מרפה. "במקרה הזה אני לא מאמין בסוף טוב", אומר בוזגלו, "זה קרה וזה יקרה שוב. כשהמידע קיים אנחנו מנצלים אותו לטוב ולרע. שימוש בגלי רדיו נעשה לבדיקות MRI שמצילות חיי אדם ומצד שני הם מרכיב בפצצת האטום".

 

יש כאן אמירה כללית על טבע האדם. במידה רבה הדמויות שלך הם אבות-טיפוס.

 

"זה נכון, יש את הספרן, לשעבר מדען בפרויקט האטום שהשנים הפכו אותו למפוכח. הוא יודע שברגע שתהליך החל, אי אפשר לעצור אותו כי זו הדינמיקה בשטח. מולו יש בחור אמריקני צעיר שלא מקבל את העולם כמו שהוא, הוא מוחה, מבקש לצאת נגד עוולות העולם. אלו שני קצוות שקיימים בכל אחד מאיתנו".

 


הירושימה אחרי ההפצצה האטומית 

 

הבחור האמריקני כמו הספרן-המדען הם חלק מקולאז' של דמויות שמציג המחזה, בהן האישה, מנפגעי הפצצה; צעירה א' וצעירה ב', הדור החדש ביפן שגדל אל תוך ההשכחה; היא והוא, זוג אמריקני תמוי שמחכה למתקפת הנגד היפנית ועושה כמצוות השלטונות והדובר, קול השלטון המתסיס, המרעיל, המטמטם והמתלהם. דמות האמריקני לדברי בוזגלו עוצבה בהשראת הבימאית, אופירה הניג. "יש סוג אנשים שיש בהם דחף מחאה", הוא אומר, "כמו אדם מאמין, שהאמונה חזקה ממנו, כך גם דחף המחאה משתלט מתוך מחשבה שאתה יכול לשנות. זה תמים. השמאל הישראלי נוטה לומר שכוח לא עוזר, אבל ההיסטוריה מוכיחה ההיפך. כשהרומאים שלחו לגיון אחד וזה לא עזר, הם שלחו שלושה והמרידות הושתקו. אנחנו אוהבים להישען על סיסמאות, לא אוהבים ללכלך את הידיים ורוצים להאמין שאפשר לשנות. אני לא בטוח בזה".

 

להיות שם על פי המחזה זה הצעד הראשון לשינוי?

 

"בשביל לשנות צריך קודם כל להבין ולהכיר את האחר. את זה עושים אם חיים בקרבו, אם נמצאים שם. משעמדתי על דעתי אני שואל את עצמי מה יעשה אדם מול עוולות והנטייה שלי היא לומר שהמעשה הטוב ביותר שאני יכול לעשות, הוא להיות שקט ושליו עם עצמי. אם לתמצת, המחזה מבטא את הקונפליקט בין אלה שמבקשים לעשות לבין אלה שמסתכלים על זה בחשדנות שתוהה אם זה באמת עוזר".

 

אחת השאלות היא מה אמן יכול לעשות?

 

"זו שאלה מאוד מהותית. זה יישמע פרדוקס, אבל אני חושב שאמנות לא צריכה להתעסק במחאה במופגן. כלומר, אם אתה אדם מוחה אין ספק שמשהו מזה ישתרבב לאמנות שלך בצורה טבעית, אבל לא צריך לאנוס את זה. הפגנתיות יוצרת פלקטיות ומזה רצינו להימנע. מחאה היתה אולי נקודת המוצא, אבל מה שעניין אותנו הוא יצירת אמנות שהיא מעבר למיידי, מעבר למילים ומעבר למעשה. בשביל לייצר אמירה ולשאת מניפסטים יש פלטפורמות אחרות, בשביל זה לא צריך תיאטרון".

 


האישה, הספרן והאמריקני. סלואה נקארה, יוסף אבו ורדה וגיא מסיקה

 

"האינטראקציה עם אופירה השפיעה"

תפקידה של האמנות לדברי בוזגלו היא לייצר יופי ובהצגה הזו יש לא מעט רגעי יופי שמחדדים את הזוועה. "יש פה ניצול מכוון של היופי כדי להעצים את הזוועה", הוא מודה, "אילו היינו מציגים אותה כמות שהיא, זה היה מסמך דוקומנטרי.

אנחנו כל כך מתורגלים בזה דרך הטלוויזיה והיומיום שעמוס בדוקומנטים תיעודיים שזה הופך אותנו קהים. כשמציגים את הזוועה בצורה מזוככת של יופי, המבט מתחדד, יש בזה גורם מחריד שלא נותן מנוח. אסתטיקה מחריפה את האמירה ובעידן שבו רצף המידע בלתי פוסק, ביקשתי להשתיק את הרעש. זו הדרך היחידה לא ללכת לאיבוד".

 

אחד הגיבורים אומר שהוא שונא את כל המוזיאונים שמבקשים להזכיר והדבר היחיד שהם מצליחים לעשות זה להשניא את האחר. זו אמירה חזקה.

 

"זה בדיוק העניין, כשאתה הולך למוזיאון השואה, אתה מתחיל לשנוא גרמנים. אז נכון, זו עובדה שהם היו פראי אדם, ברברים, אבל האם אנחנו היינו נוהגים אחרת? האם כל עם אחר באותו המצב היה נוהג אחרת? זו שאלה. המוזיאונים האלה לא באמת מצליחים להביא מעבר לסטטיסטיקה".

 

למרות שעולם התיאטרון אינו זר לבוזגלו כמי שתרגם בין היתר את "אנטיגונה", שזיכתה אותו בפרס מתרגם השנה מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון, "גשם שחור" הוא באופן כמעט בלתי נתפש מחזהו הראשון על הבמה. "התיאטרון היה שם כל הזמן", הוא אומר, "זה נכון שאני קודם כל משורר אבל האמת היא שאין בי צורר לשורר כעת. אני מרגיש שמיציתי את הכיוון שבו הלכתי ובא לי לעניין את עצמי. האינטראקציה עם אופירה השפיעה, אין ספק. אני נמצא בקרביים של במאית אדירה. זה כמו להקשיב לבאך ולשמוע דברי אלוהים חיים. זה כל כך נכון שאין מה להתווכח איתו. אולי זה מוגזם אבל כך אני מרגיש עם אופירה. זה מגרה אותי וזה נותן לי המון כוח".


פורסם לראשונה 14/06/2007 17:06

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שמעון בוזגלו. "אין בי צורר לשורר כעת"
צילום: ז'ראר אלון
לאתר ההטבות
מומלצים