ברגעי השבירה, אני מבקש ממנה לעזוב אותי

קארי פיליפס נמצאת איתי מהזיכרון הראשון שלי. מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשך לבחורות בעייתיות. הן תמיד היו יפות, בעלות חן וקסם, גם אינטליגנציה לא חסרה, אבל הן פשוט סיבכו אותי. תמיד הקפדתי לבחור דווקא באלה שלא בשבילי. והיא? גם היא היתה כזו, רק שהיא בחרה בי

יוני וייספורסם: 20.06.07 , 09:26

אומרים שאין אתאיסטים בשוחות. אף פעם לא ידעתי אם אני מאמין, אולי השליתי את עצמי שאני כזה, אתאיסט.

כילד, אני זוכר שהאמנתי במשהו. אחרי הכל, בני-אדם זקוקים למשהו להיאחז בו, לבכות אליו בלילה, ולהודות לו ברגעי האושר. עם השנים, כשהתבגרתי, האמנתי פחות. אולי סרבתי, ואני עדיין מסרב, להאמין בכוח עליון, חנון ורחום ששוכן במרומים וקובע גורלות. לא מוכן לקבל את העובדה שקבעו לי את הנתיב בו אני הולך. אני אדון לעצמי - כך הייתי, וכך אהיה.

אבל לפעמים, רק לפעמים, בלילה, אני תוהה אם הוא עדיין יהיה מוכן לשמוע את הבכיות שלי.

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשך לבחורות בעייתיות. הן תמיד היו יפות, בעלות חן וקסם, גם אינטליגנציה לא חסרה שם, אבל הן פשוט סיבכו אותי. תמיד דאגתי לבחור אותן בקפידה, את אלה שלא בשבילי. במאבק הנצחי שהתחולל בתוכי, בין היגיון לרגש, ניצח הרגש. והיא? גם היא היתה כזו, רק שהיא בחרה בי.

קארי פיליפס נמצאת איתי מהזכרון הראשון שלי. היא נמצאת בו, אבל לא נראית. וכך היתה תמיד.

כשאני נמצא עם חברים, היא יושבת בצד ומשקיפה

אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי עד כמה היא אמיתית. היא איתי בזכרונות, היא איתי בחלומות, היא איתי בתקוות, וגם בנפילות. כשאני נמצא עם חברים, היא יושבת בצד ומשקיפה. מידי פעם מבזיקה חיוך כשהיא חושבת לעצמה איזה מין אדם הפכתי להיות.

אי אפשר לראות אותה, אבל השפעתה עליי גלויה. אי אפשר להכאיב לה ולגעת בה - אבל כשכואב, כואב לנו יחד.

יש בינינו יחסי אהבה-שנאה, והם ידעו עליות ומורדות. כמו גל סינוס שלא מסתיים. ביום שגל הסינוס שלנו יאבד את קימוריו, אדע שיקיריי מזילים דמעה, כי הגיעה העת לטמון אותי באדמה. ועד אז? לא נעזוב זה את זו.

אין יום בלעדיה, וכל יום אני לומד. כל יום לצידה אני מתחזק ומשתפר. לומד מהטעיות, ומעכל. מעכל לאט שהחיים הם לא פיקניק. אבל זה מוזר, מי בכלל רוצה לעכל? מי לא מתגעגע לתום הילדות? לאשליה שאין רוע בעולם. לתחושת החום והליטוף של הרחם.

לעזאזל הרחם.

אין יום בלעדיה, וכל יום איתה הוא מאבק. היא מציבה מכשול על גבי מכשול, ואני מנסה להתגבר.

היא עוקצת ומקניטה, ואני, נותר אדיש. לעיתים, ברגעי השבירה, אני מבקש ממנה לעזוב אותי, לשחרר אחיזתה מגופי וממוחי, לא לראותה שוב.

אני יכול לבקש עד מחר, עד קץ הימים, עד שילבין שיערי, היא לא תעזוב. היא שם - מעצבת את אישיותי, נעזרת בדמעות כדי לרכך את הסלע ולחצוב בו את גורלי.

ניסיתי להיכנס לראש שלה, אבל הוא מורכב מדי בשבילי. אני לא מבין את הראש שלכן, נשים... לבסוף, לאחר 20 קיצים איתה, פיענחתי שביב מידע: היא לא חשה צער, עצב או חרטה. אפילו, היא חלקה איתי משאלה.

כמו רוח רפאים, תחת החמה בצהרי היום, בין המהלכים והצפירות ברחוב סואן - היא רוצה להיות מה שהיא לא. רק להתממש למספר דקות, ולתת לי חיבוק, חיבוק של תקווה.

קארי פיליפס - לאן שלא אלך אשא על ליבי את ראשי התיבות של שמך, אהובתי CP .