אהבתי את צפון אפריקה שלי, שעזבה אותי
היתה לה היכולת לראות בחיים האלה דברים שנשגבו מבינתי – את הדברים החשובים. יש אנשים נבונים רבים, אך לא לכולם תבונה המסוגלת לדחוף את כדור הרגש הגדול במעלה ההתמודדויות היומיומיות ולרגש אותך
זה לא שיום אחד קם לו איזה הומו-ארקטוס אחד וחשב לעצמו "טוב, לוסי מתה כבר מזמן, רופא האליל של השבט בישר לי שנותרו לי רק מספר חודשים לחיות, ובעצם, תמיד רציתי לראות את אירופה" ופשוט התחיל ללכת. למעשה, איש אינו יודע מדוע החלה הנדידה אל מחוץ לאפריקה, אבל נראה שיום שטוף שמש אחד קם מישהו באפריקה, ערש האנושות, והחל ללכת. זה לא עניין של מה בכך, לעזוב את אפריקה, הרי קר שם. קר באירופה.
גם אני נאלצתי לעזוב את אפריקה. צפון אפריקה, ליתר דיוק. היא היתה מרוקאית, החמודה. אחת לזמן מה, כשספרות התאריך הלועזי מסתכמות למספר ראשוני והשמש ניצבת בדיוק בזווית של 35 מעלות לרצפת הסלון הדומם שבדירה הקטנה במושב, ניתן לחלץ ממני שזאת דווקא צפון אפריקה שעזבה אותי. אני כותב את הטור הזה בלילה.
כך או כך, אולי מרצועת החוף בגיברלטר, אולי מהשבר הסורי-אפריקני הפרטי שלי, ראיתי את אפריקה מתרחקת, ואיתה מתרחקים רבים ממנהגיי, מאמונותיי ומטקסי שגרת יומי שנצרבו בי באורה של השמש, שם, ביבשת החמה.
ראיתי את אפריקה מתרחקת וידעתי שקר שם, קר באירופה.
אהבתי את ה-ע' הסובלנית שאינה נחפזת להגייה
אהבתי את צפון אפריקה שלי. אהבתי את ה-ע' הסובלנית שאינה נחפזת להגייה, את הצבעים, ואת הדרך בה התבונה האנושית מוצאת ביטוי שקט, נטול תארים ופוזה.
עבורי, היא היתה הנבונה יותר מבין שנינו. היתה לה היכולת לראות בחיים האלה דברים שנשגבו מבינתי – את הדברים החשובים. יש אנשים נבונים רבים, אך לא לכולם תבונה המסוגלת לדחוף את כדור הרגש הגדול במעלה ההתמודדויות היומיומיות ולרגש אותך. היא היתה מקום מפלט עבורי מהמקום בו רבים מדי הם האנשים שחושבים שחלוק לבן יכול להוות תחליף לאישיות. המקום ההוא, אליו הגעתי במטרה ללמוד לטפל בבני אדם ולמדתי לחשוש מהם – תחרותיים, קהי חושים וציניים.
זה לא שלמוצאן של בנות הזוג שלי היתה אי פעם חשיבות עבורי, הרי כולנו מוצאנו באפריקה. אבל היה בה משהו כל כך משם, משהו שנמנע ממני, והתקנאתי בה על כך.
היא לימדה אותי את כללי טקס החינה, ועם הזמן למדתי לקבל את הרעיון שאצטרך יום אחד להודות לאורחים כשאני לבוש בגלביה.
היא גרמה לצחוק שלי להתגלגל באופן שלא היה מאפשר לאף שופט בר-דעת לקבל כל בדיקת מעבדה שהיתה קובעת שהדם שלי נקי מכימיקלים.
היא ביקשה להידמות ליבשת אחרת
אבל אפריקה שלי לא העריכה את נופיה הפראיים וביקשה להידמות ליבשת אחרת. אני, שאהבתי את הסוואנה שוקקת החיים שלה, לא העליתי בדעתי לרגע שהיא עצמה אינה רוצה בה. לומר למישהי "אני אוהב אותך כמו שאת", בזמן שהיא רוצה להיות משהו אחר ממה שהיא, זה מעשה בלתי נסלח מבחינתה, והיא באמת לא סלחה לי, אבל אני לא הבנתי את זה אז. אולי כי אין שאלות כאלה בפסיכומטרי.
זה לקח לי קצת זמן, אבל לאחר מאות שעות טיסה בשיחות הנפש שבשמי מערכת היחסים שלנו, יום אחד הבנתי שהיחיד האוחז בהגאים הוא אני. זה היה לפחות יום אחד מאוחר מדי. כרוניקה של נטישת יבשת ידועה מראש.
אתה לא יכול פשוט לקום יום אחד ולעזוב את אפריקה. זה דורש הכנה. למשל, אתה צריך לדעת לשלוט באש, שכן אם לא תדע להבעיר אש באופן מבוקר תקפא למוות. דרך אגב, העדות הקדומה ביותר לאש מבוקרת מחוץ לאפריקה נמצאה באזור גשר בנות יעקב שבנהר הירדן. הממצאים באתר תוארכו לתקופה של לפני כ-800,000 שנה. עובדה קצת מביכה מבחינתי, שכן מסתבר, שאפילו ההומו-ארקטוס ידע לעשות מה שאני לא ידעתי – להצית באופן מבוקר את האש בכל פעם שליבו איים לקפוא הרחק מאפריקה החמה. לי לא היה זמן להתכונן.
הייתי זקוק לאש המבוקרת הזאת ברגעים הכי לא צפויים: כשהנחתי כיכר לחם קל בעגלת הסופר, ואז הבנתי שזה כבר לא חלק מרשימת הקניות שלי. כששלחתי את ידי באופן אוטומטי אל עבר מכשיר הטלפון הנייד כדי לספר שעברתי את הבחינה בנוירולוגיה, והיא נותרה לרגע תלויה באוויר. או כשהחתול האהוב עליה חזר הביתה משווע לליטופים, אבל היא כבר לא היתה כדי להתרגש מזה, והוא ואני נותרנו מיותמים מליטופיה.
אני לא יודע איך זה קרה, אבל יום אחד כבר לא הייתי זקוק לה, לאש המבוקרת. מסתבר שהלב לא קפא, והתודעה חזרה לנוח בשעות קבועות. התקשורת שלי עם הכעס כבר לא היתה טובה כמו פעם, כך שלא הייתי ממש מופתע כשיום אחד הלך מבלי להסביר "למה?" או "לאן?". אפילו ראיתי ישבן של בחורה, אחד אמיתי כזה, אצלי בבית! ואולי הדבר המעניין ביותר הוא שכבר לא היה לי מר. המרירות נעלמה.
זה עניין אותי, כי לא כל בני האדם מבטאים את הגן המאפשר לנו לחוש סוג מסויים של מרירות בפה. פעם מזמן, כולנו היינו בעליו הלא מודעים של הגן הזה. מדענים חביבים ממישיגן, ארה"ב, פיתחו מודל מתמטי לחישוב הזמן בו חדלו פרטים באנושות מלבטא את הגן הזה – זה התחיל, כנראה, לפני כ-800,000 שנה. מישהו במישיגן נזכר בתגלית של הארכיאולוגים הישראלים בגשר בנות-יעקב ועשה את הקישור:
היכולת לשלוט באש איפשרה לאבותינו הקדמונים לבשל את מזונם כשחפצו בכך. עובדה זאת איפשרה להם לנטרל רעלנים הקיימים בו. היכולת לחוש את טעמם המר של רעלנים מסויימים הפכה ללא נחוצה יותר, הרחק מאפריקה הפראית והקסומה. כך התחלנו לאבד את הגן הנחוץ לכך – השתנינו. בנוסף, היכולת לבשל את המזון הפכה אותו לרך יותר ונוח יותר לעיכול, מה שאיפשר לבני האדם מערכת עיכול קטנה יותר ומוח גדול יותר. מוח גדול יותר איפשר לנו להתחיל להבין דברים שנסתרו מעינינו קודם לכן.
משהו קרה לנו בדרך הארוכה מאפריקה – השתנינו, לטוב ולרע, וכך גם אני. עם הזמן התחלתי גם אני להבין דברים שלא הבנתי קודם, דברים שנסתרו מעיניי. למדתי לעכל בקלות רבה יותר את השינוי שחל בחיי, חדלתי מלחוש את המרירות שחשתי פעם, וביום השמיני ראיתי שאף אחד לא מסתכל ובראתי לעצמי את השקט הנפשי.
אני חושב שלפעמים זה פשוט ברווז אחר
זה תהליך מרתק, המסע הזה חזרה אל עצמך בסוף מערכת יחסים משמעותית. ברור לך שצעדת בדרך הזאת בעבר בכיוון ההפוך, אך עקבותיך מאז אינן נגלות לעיניך בנקל. אני גם לא בטוח שאתה חוזר בדיוק אל עצמך. האמריקנים נוהגים לומר שאם זה נראה כמו ברווז והולך כמו ברווז, זה ברווז. אבל אני חושב שלפעמים זה פשוט ברווז אחר. אולי טוב יותר ואולי קצת פחות, אני לא יודע. אני רק יודע שנהנתי לפגוש את עצמי שוב. אני לא חושב שחזרתי בידיים ריקות. השקט שכל כך פיללתי לו הגיע יום אחד וכמו תשוקה, ברגע שמומש, אבדו לי געגועיי אליו.
אבל אני לא מתבייש להודות, שלפעמים, כשאני לומד וספרי הרפואה העבים מסתירים לי את חלומות הילדות ומקבעים את הישבן שלי אל הכסא הפשוט שבחדר העבודה הקטן, קורה פתאום שאני נזכר באפריקה שלי. אני תוהה אם יכלה לכוחות הקולוניאליים, או איפשרה לבעלי אינטרס לשדוד אותה מאוצרותיה הטבעיים. אני נזכר בריח הכוסברה שמילא את הבית שלה בארוחות יום שישי ובאבא שלה שחלה לפתע ועוד הספקתי לראות על פניו את השפעת הטיפול הכימותרפי. אני נזכר ב"לוסי" האפריקנית בת ה-3.4 מיליון שנה, שמעולם לא ביקשה לעצמה שם כל כך לא אפריקני, ושלא הכירה את הביטלס ואת שירם ששימש השראה לשמה. אולי "לוסי" נולדה במוחם רווי הכימיקלים של ארבעה בחורים מליברפול הקרה, אבל היהלומים? היהלומים מאפריקה.
