הרי אתם משוחררים מכל גינוני האבלות

תמיד שנאתי את פולחן הקברים, ואני שונא אותו גם היום. אך רק לאחר שהתבקשתי לנסוע לבקר את קברה של אחותי בבית הקברות הצבאי בחדרה, בסיום קריאת תהילים על קברו של אבי במושב, התמרדתי. לאימי אמרתי שאני דואג לחיים ולא למתים. "להם ידאג מישהו אחר בעולם שאחרי, אם הוא קיים", הוספתי.

אבי מת שבועיים לפני חתונתי, הבחינות שלי באוניברסיטה ועוד כהנה וכהנה. הרבה זמן להתאבל לא היה לי, ובהיותי האח הבכור לא הנחתי גם למשפחתי לשקוע במדמנת השכול. שבועיים לאחר שאימי התאלמנה נשרפה בביתה נורה, והיא ביקשה ממני להחליפה. הייתי על הטרקטור, עצרתי לרגע ועניתי לה שמעתה ואילך היא צריכה להתמודד עם הבעיות לבד. "לא תמיד יהיה מישהו שיעזור לך", הודעתי. "את הנורה השרופה אפשר להחליף כאשר מטפסים על סולם. ולא, לא מתחשמלים כמו שאת חושבת". הגישה הזו עזרה לה והיא עמדה על רגליה, התאוששה והתחתנה שוב - אחרי מספר שנים של אלמנוּת מחויבת המציאות - לתפארת המשפחה המורחבת.

מעולם לא הערכתי את ההספדים הנישאים מעל הקבר הפתוח, שהרי ברובם הם בבחינת "אחרי מות, קדושים אמור". אם יש לכם משהו טוב לומר עליי אשמח לשמוע זאת כעת. איני מתכוון לסבול ביקורים תכופים בקברי ולא מונולוגים עצובים בימי שישי. אולי מדי פעם, זה הרי זול יותר משיחה עם פסיכולוג. גם האזכרות לא יזיזו לי כלל. קריאת כמה פרקי תהילים, דמעה שחומקת לה מבלי משים, משיכת אף וחזרה לשגרה עוד לפני שמגיעים הביתה.

גם מצבות יקרות ומפוארות מעולם לא הערכתי. מספיקה לי אחת פשוטה וזולה, כזו שתמלא את ייעודה המקורי - לשמור על הגופה ולסמן את מקום הקבורה. הייתי

בוחר אותה בעצמי אילו רק בני משפחתי היו מאפשרים לי. זה היה משחרר אותם מבוני המצבות הידידותיים-לכאורה, שיסתערו עליהם לאחר מותי ולא יתנו להם מנוח. הרי בלאו הכי לא אראה אותה, והם יראו אותה פחות ופחות עם השנים החולפות.

אני גם מבקש מכם לא להניח זרי פרחים על קברי. אין לי כל יכולת וכוונה לצאת ממנו ולהריח אותם. אילו יכולתי להגיח משם, הרי הייתי בא להפחיד אתכם קלות. במקום פרחים הייתי מעדיף שתשתלו בגינתי שתילים. הכל ייהנו מהכדים והאדניות הפורחים בשלל צבעים, הרבה יותר מזר הנובל על מצבתי.

אבל אם אראה את אלמנתי יושבת בערבי החורף הארוכים לבדה, רק הטלוויזיה מארחת לה לחברה, אתרגז באמת ובתמים. מלמעלה אסתכל ולא אהסס להשתלח במשפחתי. הרי אתם משוחררים מכל גינוני האבלות, ובמקומם מתבקשים לבוא אליה הביתה, לשבת איתה ולהפיג את בדידותה. ואם אפשר שילחו את האחיינים, שמשום מה נראים מאושרים שאיני יכול להציק להם יותר, לתחזק את החצר הגדולה שידעה הרבה אירועים שמחים.

שאלו אותה אם צריך לעזור, אפילו כאשר ברור לכל עובר אורח ברחובנו שהגינה פורחת בשלל צבעים, הדשא ירוק יותר מזה של השכנים והעצים עמוסים בפירות. עצם הדאגה תחמם את לבי גם כאשר התולעים לא ישאירו ממנו זכר. לשאלה הזו ניתן לצרף תבשיל חם וטעים בחורף או סלטי חצילים מעשה ידיכם בקיץ. העצב קל יותר לעיכול על בטן מלאה, ולבכי אין מקום בפה מלא במעדנים. אשמח לראות

את כולכם יושבים יחד מתחת לעצים הגדולים השומרים על קרירות הלילה, צוחקים כבעבר. אחייך למשמע הגור הקטן של אחי הציניקן, האומר לאלמנתי "אבא, בירה". לבטח כבר לא ידבר בנימה תינוקית, וירים את הבקבוק מהדשא ללא קושי.

אני מניח שמותי יגאל אותי מייסוריי וישחרר את משפחתי מהטרחה, הכאב והצורך בטיפולים בלתי פוסקים בחולה הסופני. אני חושב שדמעה או שתיים יהיו מחויבות המציאות נוכח המנחמים המביטים בכם בסקרנות. מבכי קצר של הקלה או שמחה לא תצליחו להתחמק. אבל מעבר לכך, שימחו עבורי ועבורם. אל תתאבלו עליי לאחר מותי, אך אל תשכחו אותי. אף אחד לא מת לגמרי כל עוד מישהו, כאן למטה, זוכר אותו. 

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס