בוצוואנה: קהילה בסלון של צברי
דרך מודעה בעיתון, בשיטת "חבר מביא חבר", נוסדה לה לפני כעשור הקהילה היהודית בבוצוואנה. אלעד טנא התארח וניסה להבין: האם ניתן לחיות חיים יהודיים בקצה העולם וגם: מה הם מחפשים שם?
"רוצה להצטרף למניין? התקשר אלינו - לטלפון מספר...", כך באמצעות מודעה לאקונית בעיתון המקומי של גברון, בירת בוצוואנה, אפריקה, נוסדה לה קהילה יהודית. המודעה האנונינימית פורסמה בעיתון ב-1996 ואחרי כמה חודשים היה גם מניין בגברון (חברון בשבילכם).
לא, לא מדובר בקהילת ברוקלין או יוהנסבורג. אבל בכל זאת, 25 משפחות מאוגדות להן מאז בקהילה ב"חור מטורף" ולחלקן חיים יהודיים פעילים. הגעתי לגברון עם שליחי הסוכנות היהודית בדרום אפריקה עופר, שי, ורד וג'סטין במסגרת ה"קראוון הציוני" , כששתי שאלות מנקרות במוחי: האם ניתן לחיות חיים יהודיים בסוף העולם וגם: לכל הרוחות, מה יש להם לחפש שם?
שי, שליח הסוכנות ובני עקיבא, מול הקהילה היהודית בגברון
אז אין מה לעשות, ותסלח לי משפחת צברי המארחת, בוצוואנה היא חתיכת "חור". 1.4 בני אדם חיים על שטח שגודלו פי 10 מישראל, צפונית לדרום אפריקה. הגענו לעיר הבירה, גברון, אחרי התברברות קשה בגשם וקיבלנו מייד תשובה (חלקית ביותר) על השאלה - מה היהודים מחפשים שם? "אנחנו הולכים אחרי הפרנסה", וכנראה שהיא משתלמת. מגדלי אקירוב קטנים על שכונת הגולף החדשה של גברון ויש גם צ'ופר: בניגוד לשכנים בדרום אפריקה - כאן לא מפחיד להסתובב ברחובות.
הגרעין הקשה של הקהילה התכנס בביתם של נורית ואבנר צברי - זוג שומר מסורת שנמצא כאן כבר כ-25 שנה. אם יוצא לכם בטעות להגיע לאזור, כדאי שתקחו את הכתובת. מדובר במשפחה חמה ומכניסת אורחים שמהווה את לב הקהילה. מארחת את התפילות בשבתות ואת האירועים הקהילתיים.
עמודי התווך, נורית ואבנר צברי. שכונת הגולף, גברון
אז מי נמצא שם בכלל? יהודי בוצוואנה עוסקים במקצועות חופשיים - קבלן, עורך דין, נדל"ן וכמובן יהלומנים - במדינה בה קיימים המכרות הגדולים בעולם. רבים מהיהודים והישראלים מגיעים לכמה שנים (עובדי תעשיות ביטחוניות ופרוייקט "מוביל מים ארצי") וחוזרים לארץ. ובינתיים, אלה ביניהם המעונינים בכך, מאוגדים בקהילה, הרבה בזכות נורית ואבנר צברי.
במרכז הסלון של משפחת צברי תמצאו "סטנדר" לחזן וספרי קודש. הרב משה זילברהאפט דואג לכל הציוד הנדרש לשבתות, חגים, אירועים וכו'. ילדי הקהילה לומדים אצל נורית ב"חדר" בימי ראשון. נורית גם אחראית על הלימוד לבר מצווה גם כשהם לא קוראים עברית - "הרב משה מביא את הקלטת של הפרשה ואני חוזרת איתם".
ויש גם צעירים (אבל לא הרבה...)
אם תשאלו אותה, היא מאוד מרוצה מהחיים בבוצוואנה - "מדינה חופשית בלי אנטישמיות". עם זאת היא מדגישה: "אנחנו מנסים לעשות את המקסימום עם הילדים, כי מאוד קל להיטמע אם לא לומדים כלום".
ONE MAN SHOW
אגב, אם יש חיים יהודיים בבוצוואנה, אוגנדה, סווזילנד, נמיביה ואפילו במדגאסקר - לעם היהודי יש חוב גדול לרב משה זילברהאפט - האחראי על כל הקהילות הקטנות בחלק הדרומי של אפריקה.
הרב זילברהאפט, המכונה כאן "הרב המטייל", נמצא כל היום בדרכים וגומא מאות אלפי קילומטר בשנה בדרכו לכל יהודי בממלכה שלו. מביא מוהלים לכפרים נידחים, עורך חתונות, לוויות ודואג לציוד לחגים לכל דכפין - "אני לא יכול להיות בכל מקום, אבל מתקשרים אליי ואני מסדר".
למרות שמדובר ברב אורתודוכסי, הוא דואג לכל הזרמים "כשהמטרה היא לקרב את כולם, שיהיו חלק מהמעגל היהודי". אבל לא הכל ורוד - המציאות שמתאר זילברהאפט היא עגומה. הקהילות הקטנות הולכות ונמחקות - "הילדים עוזבים, רובם לאוסטרליה ודרום אפריקה. לא מספיק לארץ".
לא מזמן פגש במקרה קשישה בת 85, היהודייה האחרונה בכפר בצפון זמביה. "אני רוצה לעשות משהו בשבילך", אמר לה. והיא השיבה באידיש: "אני היהודיה האחרונה פה. אני רוצה שתעלה אותי לארץ". זילברהאפט קישר והיא כבר כאן.
הכותב הוא עורך ynet יהדות. השתתף כמרצה ב"קראוון הציוני" של הסוכנות היהודית, הפדרציה הציונית בדרום אפריקה והמחלקה לפעילות ציונית של ההסתדרות הציונית העולמית.
