קסם מלנכולי

צפו בטריילר של הסרט

יוצרים שזהו להם סרטם הראשון נוטים, על פי רוב, לברור אחד משני המשעולים הבאים – או שהם מנפיקים יצירה הזויה ומאתגרת באמת, או שהם מבכרים לפסוע בנתיבים מוכרים ומחניפים יותר. “ימים קפואים", למשל, שייך לקבוצה הראשונה. “כנפיים שבורות" לעומתו מייצג נאמנה את הכיוון האחר. “מדוזות", סרטם המשותף של אתגר קרת ושירה גפן, שזיכה את יוצריו בפרס "מצלמת הזהב" היוקרתי בפסטיבל קאן האחרון, ממוקם איפשהו באמצע. שכן, מצד אחד, הוא מבקש לעסוק בחיים נעדרי שמחה ורכות המשותפים לכל גיבוריו. אך מן הצד השני, הוא נדרש לסדרה של דימויים מתקתקים, פיוטיים כאלה, שהשימוש בהם מעניק לו מימד של נאיביות, אפילו ילדותיות.

הגיבורה פה היא מלצרית קלולסית באולם שמחות (שרה אדלר), שבסצינה מקסימה בתחילת הסרט נפרדת מהחבר שלה, שאוחז בידו דגם אניה בבקבוק. כמו האקדח במערכה הראשונה אצל צ'כוב, גם כאן האניה מהשוט הראשון תשוב ותצוץ במהלך הסרט ותצבור משמעויות סמליות – יש מי שיחלום לקנות כזאת, אחר יזכיר אותה במכתב התאבדות, והיא תייצג את געגועיהם של כל הנוגעים בדבר ואת תשוקתם לקשר. אלה כוללים גם כלה טרייה ששוברת את רגלה ביום חתונתה (נועה קנולר), עובדת פיליפינית המטפלת בקשישה מרירה (זהרירה חריפאי המצוינת), שאינה מסתדרת עם בתה השחקנית, וצלמת חתונות (נעמה ניסים) המתעקשת ללכוד בעדשתה את המתרחש דווקא בשולי האירוע החגיגי.

בשיאו של "מדוזות", ברגע הזוי ופיוטי אחד, מגיחה מבין הגלים ילדה קטנה, גלגל הצלה לגופה, ומתייצבת אל מול המלצרית המשתאה, האוספת אותה לביתה. מאליו מובן, שהמאמי-מאמי הזו (בגילומה של ניקול ליידמן), שלא פוצה פיה לכל אורך הסרט, אינה אלא עוד סמל – מייצגת את הגיבורה עצמה, את תמימותה הילדותית, את בדידותה, ואת הצורך הנואש שלה בקשר אנושי. גלגל הצלה כבר הזכרנו?

הילדה מייצגת את הגיבורה עצמה. "מדוזות"

ואם זה לא ברור מספיק, התקרה במעונה של הנ"ל דולפת, על הים זה עתה דיברנו, בהמשך הסרט יביא הטפטוף הקט להצפה של הדירה כולה, גם את האניה ההיא לא שכחנו, והמדוזות עצמן כמובן. החוט המקשר לכל אלה הוא, כמובן, מים, ומים הרי הם נזילות וחוסר יציבות ונשיות ולידה מחדש וכו' וכו'. במילים אחרות, יש משהו ב"מדוזות" שמזכיר קצת בוגר מצטיין מדי של סדנת תסריטאות.

נשים תלותיות, גברים נוטשים

לזכותם של קרת וגפן ייאמר, שבאותה מידה בה הוא עמוס בסמליות, כך סרטם הוא גם נטול יומרות. אף שאין בו דמויות של ממש, כאלה שניתן להזדהות עמן, אלא רק סטראוטיפים של בדידות וניכור, הרי זהו סרט חינני למדי, ומלבב. דומה שהעיסוק של הקולנוע הישראלי לאחרונה במשפחות בלתי מתפקדות (“הדברים שמאחורי השמש" ו"שנת אפס", למשל), מוצא את ביטויו גם בסרט הזה, שבו מגלם אסי דיין אבי משפחה כזו, שהתפרקה, ואשר האם בה היא קריקטורה של מארגנת ערבי התרמה, כלומר זו שדואגת לזולת, אך לא לבתה שלה עצמה (באחד השוטים שעורך נבון היה ממהר להעיף, המלצרית הזנוחה נעמדת, במקרה, מתחת לכרזה בה מופיעה הנדבנית הזו, אמה, שבידיה מייצרת דימוי של בית שכמו ממסגר את הבת בתוכו).

כסרט פמיניסטי, “מדוזות" מבקש לומר משהו על נשים נואשות, תלותיות, בכייניות ושורדות, זו בזכות זו כמובן, בעולם שבו גברים נוטשים אותן או רודים בהן או פשוט מתעלמים מהן. אבל האמירה הזאת נותרת מוגבלת למדי. ועם זאת, השילוב בו בין תחושה של אובדן שחווה כל אחת מהדמויות והומור עולה לרוב יפה, יש בו רגעים ויזואליים שנחרטים בזיכרון – בעיקר התמונה ההיא, שבה הילדה הקטנה בדירתה של המלצרית פוערת את פיה בדיוק מתחת למים הדולפים; וגם אם נותרים בסופו של דבר עם סרט שאינו מפתח אף לא אחד מהסיפורים הרבים שמופיעים בו, הרי הוא נעים לצפייה, חביב ביותר, והוא טובל בסוג של קסם מלנכולי ייחודי ליוצריו.