אמריקן אאוטבק: הדרך חשובה מהיעד

מתמסרים לדרכים צדדיות

את מקום הברגר קינג תופסים המרחבים (צילומים: גלית רויכמן)

כמובן שבעצם זה הפוך – קודם היתה המציאות ואז נוצרו הייצוגים הטלוויזיוניים שלה, אבל למה להיות קטנוניים? במהלך השבוע הקסום שלנו, ישנו במוטל שנראה העתק מדויק של המוטל ב"פסיכו", אכלנו בדיינר מקומי שהמלצרית היתה שתי טיפות מים לינדזי לוהן (לפני שנהייתה מסטולה ושיכורה) וחלפנו על פני עשרות בתי לוויות שנראו כמו סט הצילומים של "עמוק באדמה".

דיויד, שותפי למסע, חשב שאני מפתחת אובססיה לעולם המתים, כשהתחלתי לציין בקול כל בית קברות שחלפנו על פניו. הוא אפילו ניסה להעלים ממני כמה קברים שהיו ממוקמים בצד השני של הכביש, אבל את רובם תפסתי בזמן. הכמות העצומה של המתים שראינו במשך חמישה ימי נסיעה, באזור שרובו טבע בלתי מיושב, היא כמעט בלתי-נתפסת. 'הפיזור האנושי' (60 מליון בני אדם גרים באזורים הלא-עירוניים של ארה"ב) כל כך גדול וכל כך נסתר מהעין, שקשה לאמוד אותו - אלא אם כן מתמקדים במקום האחד שבו אנשים מפסיקים לזוז – בבית הקברות.

כמו הסט של עמוק באדמה

ועוד משהו קטן בענייני אחסון ושימור. האמריקאים הרי מפורסמים בתרבות הצריכה המפותחת שלהם. אולי זאת הסיבה שבאמצע שומקום, בתוך שדה צהוב ובלתי מעובד, ניצבת קוביית ענק בגודל קניון מלחה ועליה כתוב: self storage. בפעם הראשונה עוד הקשיתי בשאלות - מי מאחסן כאן מה? ולמה דווקא פה?. אחרי הקוביה המאתיים, כבר הבנתי שיש דברים נסתרים, לא אבין לא אדע. מי שחי בתל אביב בדירת מטר וחצי, וכל רכושו נדחס בבוידעם אפל וטחוב – מחסנים כאלה נמצאים מעבר ליכולת תפיסתו.

להתקרב להווי האמריקני

תשכחו מלעצור את האוטו ליד סתם נחל מבודד, לשלוף את האוהל ולהעביר בו את הלילה. פשוט אסור. חייבים לישון באתר קמפינג מוסדר, שמקצה לכם שטח מוגדר לבניית האוהל. העלות אינה גבוהה במיוחד (במקרה שלנו טווח המחירים נע בין 14 ל-18 דולר ללילה), ויש משהו די נעים בסמיכותן של אינספור משפחות אמריקאיות המגיעות למקום עם הקרוון שלהן, עושות ברביקיו ושותות בירה כאילו אין מחר.

סתם חצבני מקומי

המשפט האחרון נטול כל מימד ציניות. זוהי באמת הזדמנות מעניינת להתקרב להווי החיים האמריקני ואולי אפילו ליצור קשרים חברתיים עם הילידים. במקום יש כמובן תשתית מסודרת של שירותים ומקלחות, והדבר היחידי שיש להיזהר ממנו זה דובים שחורים (ויש הרבה כאלה).

תפסתם לי את השולחן 

קטסקילס. מדינת ניו יורק

קצת יותר מהבניאס

אני לא יודעת מה עבר על מארק טווין כשאמר, שהיה מתפעל ממפלי הניאגרה הרבה יותר לו היו אלו זורמים כלפי מעלה. אני, ישראלית שמורגלת להסתפק (בגאווה) בבניאס, בדן ובחצבני, התפעלתי כל כך הרבה עד שבלעתי זבוב. ולחשוב שכמעט ויתרנו על האתר התיירותי הזה, כי הוא ממוסחר מדי.

אז נכון שבמגרש החנייה מאלצים אותך לשלם 10 דולר בעבור חניה ומגנט מכוער למזכרת, ונכון שבכניסה למקום יש מרכז מבקרים עם מפל מלאכותי דבילי שזורם בין שני קירות זכוכית, ונכון גם שאתם מוקפים בעוד מאות תיירים שמקליקים במצלמותיהם בטירוף, אבל כשרואים את הדבר האמיתי – אין אף קריאת התפעלות מוגזמת מדי. המסקנה – אם מיליוני אנשים חושבים שזה יפה – כנראה שזה יפה.

מפלי הניאגרה. אם כולם אומרים - כנראה שזה נכון