דיון: מי רוצה פיקוח ממשלתי על האינטרנט?
עם ההתמזגות הבלתי נמנעת של הטלוויזיה והרשת, האם דרושה רגולוציה על האינטרנט, או שמספיקה הסדרה עצמית של הגופים המשדרים?
בשנים הקרובות האינטרנט יתמזג עם הטלוויזיה באמצעות ממירים מתקדמים ומחשבי קולנוע ביתי. האם מציאות כזו מצדיקה בקרה על האינטרנט הדומה לפיקוח על הטלוויזיה? שאלה זו לא קיבלה מענה חד משמעי בקרב רגולטרים בעולם, ועולה מדי פעם לדיון גם בישראל.
דבורה קמחי, היועצת המשפטית של HOT אמרה הבוקר (א'), בדיון בנושא בהשתתפות נציגי הערוצים, איגוד האינטרנט, הרגולטרים ועיתונאים, לרגל לקראת פסטיבל ראש פינה, כי היא חשה מקופחת מכיוון שהגוף אותו היא מייצגת נתון לרגולוציה ואילו גופים המשדרים באינטרנט אינם נתונים לפיקוח.
בהיעדר רגולציה, רוב אתרי התוכן הגדולים בישראל (אם כי לא כולם) שומרים על כללים מסוימים הנהוגים גם בתחום הטלוויזיה, על פי כוחות השוק והגולשים שמצביעים בעכבר.
בעוד רוב גופי הטלוויזיה הגדולים נכנסים לאינטרנט במלוא התנופה, ומשדרים ברשת תוכניות מלאות ותכנים בלעדיים, ב-HOT מסתפקים בערוץ ייעודי ב-YouTube בלבד הכולל קטעים מתוך התוכניות. דוד קמיניץ, מנכ"ל החברה, אמר בעבר כי עדיין לא מצא את המודל העסקי הראוי לפעילות באינטרנט ולכן החליט על המתכונת המצומצמת הזאת, "אני מפתח תוכן עבור לקוחותי כי אני רוצה שהם יישבו ויראו את התוכן מול הטלוויזיה", הוא אמר לאחרונה.
יש לציין, כי בניגוד לחברות כבלים בעולם, ל-HOT אסור לשדר פרסומות בערוצים שלה, מהלך שעשוי לאפשר לה להפחית את דמי המנוי (לפחות לפי הבטחת החברה). עם זאת, HOT בחרה לא לפעול באינטרנט על פי השקפתה, בניגוד לגופים אחרים בארץ ובעולם שדווקא כן מצאו מודל עסקי, ולמעשה עוקפות את האיסורים של הרגולטור.
רגולוציה על משאבים מוגבלים
חשוב להבין כיצד נוצר מצב הקיפוח, לכאורה, בין גופי שידור ה"מסורתיים" של הטלוויזיה, לבין גופי תוכן באינטרנט שכבר משתווים אליהם בכמות ובהיקף הצופים. בניגוד לגופים תוכן באינטרנט, הפועלים במשאב בלתי מוגבל של שרתים, חברות הכבלים והלווין, וכן הערוצים 2 ו-10 פועלים על תדרי שידור ותשתיות מוגבלים בקיבלות שלהם.
בשני העשורים האחרונים נקבעו שיטות הרשיונות והזיכיונות שנמכרו לגופי שידור תמורת עשרות עד מאות מיליוני שקלים, והעניקו להם את הזכות לשדר. מעבר לתשלום, ספקי התכנים הללו הפועלים בטלוויזיה, מחוייבים לכמות מסויימת של תכני מקור ישראלים, וכן להגביל בשעות מסויימות ולפעמים להגן בקודים על ערוצי תוכן למבוגרים. נוסף על כך, מוגבלים גופי השידור בחוקים הנוגעים לשילוב פרסומות, חסויות ותוכן שיווקי בשידורים.
האם יש בעיה? האם יש פתרון?
השאלה הטכנולוגית והצעת חוק חסימת האתרים מספר 892, שאושרה היום על ידי ועדת השרים לחקיקה אף היא עלתה לדיון. האם חוק, ופתרונות סינון כאלה יוכלו בסופו של דבר לעזור בפתרון הבעיה. לדברי דורון שקמוני, חבר הנהלת איגוד האינטרנט הישראלי, טוען כי יש מקום לבדוק מהי הבעיה שבאים לפתור, והאם הפתרונות המוצעים יכולים בכלל לפתור אותה. לדבריו "התנפח בלון מאוד גדול" סביב נושא הגנה על ילדים, וחברי הכנסת שהצביעו בעד הצעת הטרומית בגירסתה הנוקשה יותר לחוק סינון האתרים, עשו זאת מפחד ולא מהבנה של הנושא.
לדברי יורם מוקדי, לשעבר יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, והיום יועץ פרטי בענייני רגולוציה, שהשתתף בדיון, רק כ-10 אחוז מהצרכנים אכן שינו את סיסמת ברירת המחדל של הממירים, כשנחסמו האתרים למבוגרים. לדבריו, התוצאה תהיה דומה בשימוש במערכות לסינון אתרים, אם יאושר חוק שיחייב את ספקיות האינטרנט להפעיל תוכנות סינון לכולם. יש פחד מטכנולוגיה, לדבריו, וגם חוסר רצון להתמודד עם הילדים שירצו בכל זאת לצפות בתוכן האסור.
נגה רובינשטיין, היועצת המשפטית של משרד התקשורת, לעומתו, כן חושבת שקיימת בעיה, מכיוון שאחוז גבוה מבני הנוער הודה כי נחשף לתכנים פוגעניים, וזאת למרות שקיימות היום תוכנות סינון. היא מסכימה כי תוכנות הסינון אינן יעילות דיין היום ולא מסוגלות להגן מפני כל האיומים הקיימים ברשת, אך רובינשטיין סבורה כי בשנים הקרובות התוכנות הללו תתייעלנה ותוכלנה לחסום באופן יעיל יותר את האתרים הלא רצויים.
