'נכבה' דו-לאומית

אפשר להתווכח לגבי התקינות הממלכתית בהחלטתה של שרת החינוך, יולי תמיר, להכניס לתכנית הלימודים את סיפור 'הנכבה', הלא הוא האסון שפקד את ערביי ישראל עם הקמתה של מדינת ישראל. אך דבר אחד ברור, אין ספק שמבחינת הלאומיות הערבית, שערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד ממנה, תוצאות מלחמת 48' הן סיפור מפלתם בשדה הקרב.

אמנם בכך בלבד אין משום הכרה באשמתן של התנועה הציונית ומדינת ישראל בסבל שנגרם להם, שכן אך טבעי הוא שבמאבק בין שתי תנועות לאומיות, יש מנצחים ומפסידים. לשמחתי - שמחתנו, בסיבוב ההוא ב- 48' הצד הציוני ניצח.

בהחלטתה קבעה תמיר כי אין לצפות מילדי ערביי ישראל להזדהות עם הנרטיב הציוני ועם הדרך שבה הצליחה התנועה הציונית להביא לתקומתה של מדינת ישראל. על-מנת לאפשר להם כן, יש ללמדם, לשיטתה, את הנרטיב הלאומי הפלסטיני. כלומר, יש ללמדם כי הם חיים במדינה שעשקה, גזלה, החריבה והבריחה את אבותיהם מאדמתם. מכאן שהם בנים למיעוט נגזל שנרדף על-ידי הרוב היהודי–ציוני שגזל את המדינה מידי בעליה הטבעיים – הערבים הפלסטינים.

איזכור ה'אסון' שאירע לערביי ישראל במלחמת העצמאות יאפשר להם "לקשר את מה שהם מכירים ולומדים מסביבתם הטבעית למה שהם לומדים בספרי הלימוד". כלומר, רצוי שלשנאה שהם רוחשים ממילא בסביבתם הטבעית, למדינה ולאזרחיה היהודיים, תצטרף מעתה גושפנקא ממלכתית.

יתכן שהשרה, מבקשת בסך הכל להשקיט את מצפונה בתור מי שרואה עצמה אזרחית של מדינה שביצעה פשעים חמורים נגד עם שלם עם תרבות מפוארת ומוסדות מאורגנים, בכך שניתקה אותו מאדמתו. אמנם, את שנעשה קשה להשיב, והיום תמיר עצמה היא חלק מהממסד הגוזל ואף נהנית ממנעמיו, אך לפחות ניתן ללכת לישון בשקט, כשניתנת לבני העם הנגזל האפשרות לטפח את מורשתו האומללה. כך היא מקווה, לעשות צדק היסטורי ולהיטיב עם האוכלוסייה הערבית.

היא רואה בכך ניסיון כן, לכינון דו-קיום והערכה הדדית בין שני העמים. אלא שדווקא צעד זה יגביר את תחושות התסכול שחש הציבור הערבי, גם בלי הכרת הרוב היהודי באשמתו באסון הפלסטיני. ולא זו בלבד, אלא שמעתה, משרד ממשלתי הוא זה שיספק את חומר הבערה לרגשות שנאה אלו ויתרום לטיפוחן. מתן ההרשאה הפורמאלית ללמד את מה שהתלמידים במגזר הערבי כבר לומדים ממזמן יספק את האישור לכך שהטענות בדבר הגזל של אדמות הערבים מזה דורי דורות אכן מבוססות. זו הבעיה העיקרית בצעד זה.

ה'נכבה' שלנו

כמי שרואה ערך חשוב בלימוד ההיסטוריה על כל היבטיה, אינני מתכחש לעובדה שהלאום הערבי יצא נפסד במלחמת העצמאות. ברי לי כי קשה לצפות מהערבים לחוג את מפלתם במלחמה, שבה ניסו למנוע בכוח הקמת בית לאומי לעם היהודי. ואם דווקא זה צו השעה של החינוך, אזי שיקבע בתכנית הלימודים. אלא שאז האמת מחייבת התייחסות לתמונה הכוללת לאירועי 48' והשנים שקדמו לה. האמת מחייבת לכלול את היות מרבית שטחי ארץ ישראל לפני תחילת ההתיישבות היהודית ב-1881-2 שוממים.

יש לציין, שדווקא היהודים הביאו שגשוג וגרמו להגירה מסיבית של ערבים מכל רחבי המזרח התיכון. הגירה זו התקבלה בברכה על-ידי היהודים. שומה להכליל את העובדה שעם עליית החלוצים, מדינות ערב הזרימו מאות אלפי ערבים משטחיהן העצומים אל תוככי ארץ ישראל, כדי לסכל את הקמת הבית הלאומי ליהודים. זאת בעוד עליית יהודים לארץ הוגבלה על-ידי המעצמות האירופיות, שהפרו לחלוטין את המאזן לטובת הערבים.

יש להדגיש את הסכמת היהודים להגיע לפשרות בחלוקת הארץ, בניגוד לסירוב המתמיד של הערבים, למרות שהשטח שהוצע להם היה גדול לאין שיעור. וכן, כשכבר כלו כל הקיצין והמנדט הבריטי הסתיים, לא נותר ליהודים אלא לעמוד על נפשם ולהניס את מדינות ערב שפלשו לתחומי ארץ ישראל המערבית, כדי להשמיד את שארית הפליטה של העם היהודי שכל מבוקשה היה השגת פיסת חבל ארץ קטנטן שיאפשר קיום ריבוני, זעיר ככל שיהיה.

אמנם, גם אם עובדות אלה תוזכרנה בחומרי הלימוד, חשוב לציין שהפסד הערבים ב- 48' לא הנחית עליהם כל אסון, שכן מדינות ערב המשיכו להתקיים וערביי ישראל, שממילא הגיעו לכאן כדי לשפר את תנאי מחייתם, זכו עתה לשיפור ניכר עוד יותר ברמת חייהם. אך במחשבה תחילה, ראוי לברר קודם, האם זהו אכן צו השעה של החינוך בישראל. ואם כבר 'נכבה' אז אולי דווקא ליהודים, שמלכתחילה הובטחה להם ארץ רחבה עם שתי גדות לירדן.