בז' מואה / וירז'יני דופונט

הסרט , סליחה ספר, פותח בנדין מול המרקע. כצופה היא דווקא משתתפת פעילה, כלומר מאוננת במרץ כשעל המסך מתענה בלונדינית שמנה. השותפה המעצבנת המגלמת את הבורגנות השמרנית והמטומטמת כפשוטה , מאלצת אותה להסתגר בחדרה . לבלוע בשלב זה את התיעוב שהיא מעוררת בה. דוחקת אותה להגדרה שזה בדיוק כל מה שהיא מתעבת. השעמום הצדקני הזה , שאין לה כוונה לקחת בו חלק.

כשהיא תנטוש את המסך זה יהיה לטובת עשיית סרט משלה, החיים שלה. אשליית החופש המאפשרת לממש את החיים כסרט. אולי כי בסרטים הכל יותר פשוט. כמו שמנו חושבת הבעיה היא שלהבדיל מהסרטים, בחיים למטומטמים יש משהו נחמד. רק השוטרים חלאות כמו בסרטים. והסרטים כפי שעוד יודגש הלוך וחזור, הם נקודת המוצא, אליהם שבה ומושווית המציאות. אולי כי זה בעצם תסריט הכתוב היטב, בסגנון בוטה, ענייני וחסכוני, שנועד לסינון ציני מבעד לשפתיים קשוחות, אה לה צ'אנדלר ולנארד.

האקספוזיציה של מנו קצת פחות מרגשת. מנו יושבת עם הילד, צעיר תמים המנסה לקומם אותה כנגד עוול שנעשה לאחד מהחבר'ה. אבל מנו מתייחסת אליו כאל זבוב תועה שאינו מציק די כדי הרמת יד "הילד לא קולט את זה עד כמה המהפכה רחוקה מהחור שלה מכדי לעניין אותה " עמ' 16 ובכלל "למנו אין נפש של גיבורה . היא התרגלה לחיים אפורים בטן מלאה בחרא ופה סתום . מלבד אותו צימאון שקשה להרוג לויסקי זרע וסמים .." עמ' 15

מנו , שקטה קולית ואדישה , מעין זומבי הטורח סביב שלושת החורים שלו שיש להרוות את צימאונם . פרופיל נמוך מה שקוראים . אפילו דשא מכוסח גבוה על ידו . ככה שורדים . אפילו כשהיא נאנסת בצוותא עם בחורה תמימה היא לא מבינה למה הטיפשה עושה כזה רעש, ואיך הסתומה לא תופסת שכך היא רק מזמינה לעצמה מכות לקינוח.

התסריט ברור. גברים אלימים, מכים אונסים ודורסים. הנשים כנועות וחוטפות. למרות שנדין לפחות מפיקה מזה עונג. היא שבנפשה לפחות (פרנסה זה פרנסה מה לעשות - ואם כפעם בפעם גם נהנים, אל תהיו קטנוניים..) שומרת אמונים לאחד והיחיד. למענו היא מוכנה לעשות הכל . גם כשזה לא נוח .כשהוא במצוקה היא נחלצת לעזרתו ומוותרת אפילו על מקלחת . ובדרך אגב כבר סוגרת סופית את העניין עם השותפה. כשהוא מתפזר על פני חצי רחוב, אוספת אותה מנו שבינתיים הפכה לגבר שבגברים. התחילה להשחיל את הרעים על לוע האקדח והופלה ..גם הפה שלה נפתח, והיא יורה ממנו צרורות קטלניים לא פחות.

ונדין שהרטיבות בתחתוניה מזמרת לה כי יש שליט באזור, אופס סליחה שליטה, מרכיבה מחדש את אוזניות הווקמן על האוזניים ונכנסת למכונית, ואולי בהפוך על הפוך נוהגת, כמובן לאן שמנו רוצה. קצת חשדנות הדדית יש, אבל אל דאגה היא תפוג במהרה, וכשני נערים עמוסי טסטוסטרון הן פוצחות במסע. ומסתבר שלרצוח זה שיא הפאן , ומאחר שיש חורים הדורשים סיפוק, האלכוהול זורם כדם והדם משכר כמו יין . ובצרפתית כרגיל , זה בטח נשמע הרבה יותר טוב, לסדר לזרג המשומש אחרי המיתה הקטנה (גמירה) מיתה גדולה .

אם הן מתבאסות קצת זה רק בגלל שמשפטי המפתח שנורים עם הכדורים, לא ממש מצליחים לקלוע כמוהם. אבל צריך לעבוד על זה הן מסכמות באופטימיות , תוך זלזול מוחלט בתסריטאים.

למרבה הבאסה, גם לא ממש מזהים אותן. תנ"ך הצלולויד לא פותר את הדילמה, האם יש להשאיר עדים. נטישת פוזת הלוזריות מתבצעת בדרכן המגושמת והלוזרית , פעם משאירות ים של עדים ופעם מרססות את כל האזור .

נראה כי האידאה פיקס שלהן מקובעת על רוצחים ללא הפסקה. למרות שמתלמה ולואיז החנוניות הן מוכנת לאמץ את סצינת סיום ובאין להן יחצן צמוד, הן מתאמנות אחת על השניה. שיכתבו שהן 'עשו בנג'י בלי חבל' , הן טורחות על ניסוח הצוואה התקשורתית. לא שנראה כי יש עליה קופצים. אפליה נשית בתקשורת עוינת ? או שוב הסרטים, שבחיים מצליחים לזייף בגדול ?

הספרות הצרפתית ניסחה זה כבר , בצורות שונות ומשונות, את מסע החיפוש העצמי כמסע מיני . בז' מואה משתמש בכלים אך נראה כי ויתר לחלוטין על החיפוש. הגיבורות הן מלכתחילה אאוט סיידריות המשתמשות בסקס להבעת המחאה האנטי חברתית שלהן. מטיפוס פאסיב אגרסיב , הן משדרגות לאגרסיב נטו . למרות שאת קורבנותיהן , הן נאלצות לפתות קודם . אולי כי "בז' מואה-" זיין אותי , גם כפקודה , מעביר את הפעולה לצד השני. לזיין יכול רק גבר. אימוץ הנוסחה , זיינתי אותו ,חותר מבפנים תחת עצם הביטוי . ניסיון לאימוץ התפיסה הגברית , שסותר לעצמו על הטוסיק .

הגיבורות אינן מחפשות עוצמה נשית מסוג חדש ופשוט מאמצות את השימוש בכלי זין , הנשק של הצד השני, מנסות להוכיח כי במשחק הגברי של אלימות , הן יכולות להיות אלימות לא פחות. הן לא יוצאות מהמשחק , לא מגדירות משחק חדש , הן תקועות באותה הזירה . יורות לכל הכיוונים (למעט ערבים , כי מנו בהחלט מצדדת בגזענות מתקנת ) ובכך בעצם , פוגעות לעצמן בבטן . אם לא למטה מזה .

שבירת המונופול הגברי על אלימות נעשה על ידי אימוץ האבטיפוס הגברי האלים , מנו מחליקה לתפקיד באופן מושלם, על כל מאפייניו הבוסריים . לא שיש לנו משהו נגד נשים קטלניות , אבל מה עם איזה טאצ' נשי אלגנטי ? ונאדין ? נאדין נגררת . הריגת הפרטנר (לסקס), הופכת אותו מפרטנר לאמצעי . כלי שימוש חד פעמי . ונאדין המסכנה נקרעת בין הכמיהה שיראו אותה , לאחוות הלוחמים שיש לה עם מנו . ולשם כך כמו למען הדימוי שאימצו לעצמן, למען הסרט שבחרו לככב בו , היא מדחיקה את הצורך ברגש, ביחס מהגבר המזיין .

הן יורות כביכול ללא הבחנה , אבל למעשה בכל הנציגים של החברה שעד כה חיו בשוליה: האישה התרבותית , המאצ'ו עם הג'יפ , הילד המפונק והאינטלקטואל ש'מת להכיר אותן..' .חושב שחומת המגן של הפוזה האינטלקטואלית , תציל אותו מאלו , שנועדו להמחיש את רוחב אופקיו .

אז הוציאו את היד מהתחתונים, קוראים יקרים, ונא למחוק את החיוך המתפתל בין גירוי , זעזוע ושעשוע . כי באלימות כמו גדולות, גם נשים יכולות, ואז .. מזהירה דופונט , יהיה כאן באמת מסוכן .