כמה שווים חיי פעוט?

עדיין לא התאוששנו מהזעזוע הכבד ממותה של אופיר, תינוקת בת שמונה חודשים שנשכחה על-ידי אביה ברכב, וכבר נתבשרנו על מותו של ילד בן ארבע משועפט בנסיבות דומות. אין אלה מקרים יחידים. מדי פעם אנו שומעים על מקרים כאלה. לעתים הסוף טוב, לעתים מר. רק בפברואר אירעו שני מקרים שבדרך נס נגמרו אחרת. ילדה בת שלוש שוטטה לבדה במשך כשעה ליד מסילת רכבת ובתי עסק, לאחר שנשכחה כשהגננת יצאה לטייל עם ילדי הגן בשדות, וילדה אחרת בת שלוש מקריית ארבע נמצאה לפתע בצד הפלסטיני. במקרים אחרים נמצאו פעוטות ברחוב בלילה, לעתים יחפים או לבושים לבוש מינימלי בחורף.

החוק בנדון תוקן לפני כמה שנים על-ידי ח"כ אופיר פז-פינס, לאחר שרשרת מקרים שבהם נשכחו פעוטות ברכבי הסעה או ברכב ההורים. הסכנה הינה חנק ברכב הסגור, כפי שקרה בשני המקרים השבוע, סכנה שהרכב ייגנב ובתוכו הפעוט ועוד. הסעיף קובע כי המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חייו או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו מאסר שלוש שנים, ואם עשה כן ברשלנות, דינו מאסר שנה. ברוב המקרים אין כוונה להזניח או לנטוש, אך יש סיכון ממשי לחיים ולבריאות, ולכן מדובר בהזנחה רשלנית.

מעטים המקרים שהסעיף נאכף בפועל. ברוב המקרים נפתחת אמנם חקירה, אך לעתים רווחת נקודת המבט שההורה נענש דיו בבהלה ובעצם החקירה והפרסום, ובסופו של דבר לא מוגשים כתבי אישום למרות החוק. כשמדובר באדם אחר שהפעוט בהשגחתו, כגון גננת או נהג הסעות, הדרך פתוחה יותר להגשת כתב אישום, אך גם כאן רשויות התביעה בודקות כל מקרה לגופו.

עניין של הרתעה

אם כן, אין מדובר בחוק הצהרתי לגמרי, אך אכיפתו מועטה מאוד. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, במרבית המקרים הורים ואחראים לא מועמדים לדין, ויותר מ-98% מאלה שהועמדו לדין זוכו.

הכתבות בסוף השבוע בדבר ההיקרעות של קרוביה ומכריה של אופיר ז"ל בין הזעזוע העמוק ממותה, לבין הצורך בתמיכה באב, שרגשות המצפון אינם נותנים לו מנוח, מסבירות היטב את הדילמה החברתית-המשפטית. האם באמת נכון להעמיד לדין את ההורה או האחראי, או שזה כבר קיבל את שלו, בעיקר אם התוצאה היא הקשה מכל ועולמו חרב עליו?

גם אם לעתים מוצדק שלא להעמיד הורה לדין, ויש להתחשב במשפחה שכבר סבלה דיה, בראייה חברתית הדבר אינו תורם להרתעה מפני הישנות מקרים כאלה, ועובדה כי המקרים הללו אכן חוזרים על עצמם. לעתים אין מנוס משימוש בדין הפלילי, הנחשב למכשיר ההרתעה הטוב ביותר, אך הקשה ביותר. ייתכן שיש לעשות כן דווקא באותם מקרים שנגמרו בנס.

אך המשפט אינו חזות הכל. יש להניח שמסע הסברה אינטנסיבי הכולל תשדירים באמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים יסייע במידה רבה להטמעת הנורמה ולצמצום משמעותי של המקרים. לצורך כך יש לייחד תקציבים, וכאלה תמיד אינם בנמצא, גם אם מדובר בדבר החשוב באמת – ילדינו.

ד"ר בנימין שמואלי הוא מנהל המרכז לזכויות הילד והמשפחה במכללת שערי משפט, מרצה גם בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן ומרצה אורח ועמית מחקר באוניברסיטת דיוק, צפון קרולינה