הרוח שורקת בעגורנים/ לידיה ז'ורז'
כתיבתה של זורז' ובמרכזה עולם דימוייה, נוטה לעיתים להפשטות בנאליות,שלא לומר קיטשיות: "מעולם לא שימשה פרוסת בצק ועליה גבינה מותכת כספינה לחציית מאות שנים כה רבות" (ע"מ 325) כך היא מתארת את פגישת האוהבים,מילנה ואנטוניו, הלבנה והשחור.
אך הרגש הנובע מהסיפור, שבסופו של דבר הוא מרתק, מצליח לגבור על החסרונות שיש בו.
דמותה של מילנה, ילדה בגוף של אישה, מזכירה במעט את דמותו של הילד אוזפה ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, אך נדמה שההשוואה שערך מנחם פרי על גב הספרים מעט מטעה.
"אלה תולדות" הוא רומן ענק, מושלם ומרגש הרבה יותר,אך עם זאת, גם הספר שלפנינו ראוי לתשבחות חמות.
דמותה יוצאת הדופן והמרגשת של מילנה, קצת כמו זו של דון קישוט, משקפת את פני המציאות של האנשים ה"נורמליים" בתוכם היא חיה.
מילנה היא הדמות המקשרת בין 2 משפחות מנוגדות, החיות יחדיו בעיר פורטוגלית מודרנית -
משפחה שחורה וענייה באופן יחסי מול משפחה לבנה ועשירה השולטת בעיר.
מילנה שייכת למשפחה הלבנה, אך בגלל הנייטרליות שלה ותמימותה היא חסרת צבע, היא מייצגת אידיאל אנושי שהוא לא רק בלתי ניתן להשגה, אלא גם ובאופן מעציב, לא רצוי ,עקב הקונפליקטים שהוא יוצר.
לכן ניצחונה של מילנה, הנאבקת על זכויותיה לחיים מאושרים, בסופו החזק של הספר, הוא רק חלקי, שקרי ובעיקר מעוות.
הרומן, כמו שניתן לצפות, מתעסק בבעיות שיצרה הגלובליזציה, בעיקר הגזענות כלפי הזרים, המסתתרת מתחת למעטה של צביעות ופתרונות מעוותים וכאילו שוויוניים. ז'ורז' כותבת גם על הרס הסביבה ובכלל, על מותם של הערכים הישנים, הברורים (הרומנטיזציה של ערכי העבר לפי ז'ורז' לא משקפת את המציאות, וזו נקודה לביקורת נוספת כלפי הספר) ערכים המיוצגים בין היתר על ידי הסבתות של המשפחות ומולם העולם המבולבל, המעוות, הקפיטליסטי-אינטרסנטי של ימינו.
אין כאן בשורה מקורית במיוחד לספרות המודרנית, ולמרות שז'ורז' מנסה להימנע מחלוקה פשטנית לטוב ולרע, הספר משאיר תחושה של חלוקה כזו, על אף הנגיעה בנושאים החשובים שהיא מעלה. אך מצד שני, אם תפקיד הרומן הוא בראש ובראשונה לספר סיפור מעניין, מרגש וגם חשוב, לידיה ז'ורז' עשתה זאת בהצלחה רבה.
"ואני אילם לומר לאיש התלוי/איך מן החמר שלי עשוי הסיד של התליין" מצטטת לידיה ז'ורז את דילן תומס במובאה לרומן, המסכמת את תחושת חוסר האשמה והניכור של העולם על עוולותיו כלפי אחרים וכלפי עצמו.
