"שחר, אתה מאוהב. ואל תנסה להכחיש"
"אתם יוצאים כבר חצי שנה. כשהייתם חודש ביחד, אמרנו 'בסדר, זה לא משהו רציני, הוא סתם עושה חיים'. כשחגגתם שלושה חודשים עוד ניסינו לשכנע את עצמנו שפשוט טוב לך איתה, אז אתה לא עוזב. אבל שישה חודשים זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו". כמה טוב שיש חברים שמתערבים
המשחק אמור היה להתחיל בתשע, אז הגעתי קצת לפני עם מגש פיצה. אורן פתח לי את הדלת בחיוך מוזר כזה, כאילו לא התראינו כמה חודשים, והוסיף חיבוק דב, כמו מרקו שמצא את אמא. "הכל בסדר, אח שלו?" שאלתי. "הכל מצוין", השיב בהתלהבות של אודטה-על-הבוקר. כשנכנסתי ראיתי את גיא וניר על הספה, ולידם – על כסאות מסודרים במעגל – ליאור, דפי, ענת ושלומי.
"מה הולך פה? דפי, ממתי את מתעניינת בכדורסל? ושלומי, חשבתי שאתה שונא את מכבי..."
"לא באנו בגלל המשחק". גיא התרומם מהספה ושימש דובר לשאר, "באנו בשבילך".
"בשבילי? רגע, היומולדת שלי בעוד שלושה חודשים ואני לא הולך למות – עד כמה שידוע לי. על מה אתה מדבר, גיא? מה קרה?" שאלתי.
"תראה, שחר, אנחנו כבר לא יכולים להתעלם ממה שקורה לך. כולנו אוהבים אותך מאוד, אתה חבר טוב ואחלה בן אדם, ואנחנו פשוט נורא דואגים לך".
"ממה יש לכם לדאוג?" לא הבנתי.
"מהמצב שלך", הצטרפה ענת, "אנחנו כבר לא יכולים לראות אותך פוגע בעצמך ככה, בלי להגיד כלום".
בשלב הזה כבר איבדתי את הסבלנות: "תגידו, אתם על סמים או משהו? על מה אתם מדברים?!"
"על יעל, שחר. אנחנו מדברים על יעל", לקח שוב גיא את המושכות לידיו.
"מה הבעיה עם יעל?" התפלאתי.
"טוב שחר, אתם יוצאים כבר חצי שנה. כשהייתם חודש ביחד, אמרנו 'בסדר, זה לא משהו רציני, הוא סתם עושה חיים'. כשחגגתם שלושה חודשים עוד ניסינו לשכנע את עצמנו שפשוט טוב לך איתה, אז אתה לא עוזב. אבל שישה חודשים זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו". ברגע זה קם אורן מהספה שמאחוריי והכריז: "שחר, אתה מאוהב. ואל תנסה להכחיש".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "תגידו, אתם השתגעתם? איזה מאוהב בראש שלכם? סתם עושה חיים, לא יותר מזה. אני יכול לזרוק אותה מתי שבא לי".
"די, חמודי שלי", הצטרפה דפי, בקול כל כך נעים שאילו רק ביקשה בטח יכלה לגרום לבין-לאדן לצאת ממחבואו ולהצטרף ל-CIA. "אין טעם להתווכח, רואים לך את זה בעיניים. כולנו ראינו. אנחנו גם יודעים שאתה מבזבז חלק גדול מהמשכורת שלך על מתנות ופרחים".
"אז מה? זה שאני קונה לה מתנות לא אומר שאני מאוהב בה. זו רק דרך ללבות את האש בקשר, לשמור על הסקס טוב", עברתי למגננה.
"די כבר!" התפרץ פתאום שלומי. "אתה לא רואה שאתה עמוק בתוך זה?!" צרח לי לתוך הפנים, מטלטל אותי כמו בחקירת שב"כ ונתזי הרוק עפים לי על האף. "זה לא רק המתנות, זה הכל: חוסר שינה, ירידה במשקל, זה שאתה הולך לחדר כושר פתאום. והחיוך הדבילי הזה שמרוח לך על הפרצוף? מותק, אני מכיר את כל הסימנים – אל תשכח שאני כבר הייתי שם". והוא באמת היה: רק לפני שנה התגרש סופית, אחרי שלוש שנות נישואים בלבד.
"אויש, תפסיקו לדבר שטויות. אז מה אם אני הולך לחדר כושר ודואג קצת למה שאני אוכל? וחוץ מזה, אני מחייך כי אני מאושר. טוב לי! מה רע בזה?"
"זה ייגמר ברע", התחילה דפי לבכות, "זה תמיד נגמר הכי רע שיש. אתה לא רואה טלוויזיה? אתה לא קורא סיפורים של אנשים באינטרנט? אתה לא זוכר באיזה מצב שלומי היה, רק לפני שנה? לאיזה שפל הוא הגיע בגלל ה-אהבה הזאת?!" שלומי השפיל מבט והתיישב בכסאו.
"על איזה שפל אתם מדברים? אם למישהו יש בעיה פה, זה לכם! חבורה של ילדים טובים ופחדנים..."
"תראה", אמרה ענת, "אנחנו לא באים להתחסד. כולנו יוצאים לדייטים מפעם לפעם, ולפעמים גם נמצאים בקשר של כמה שבועות. זה כיף, זה נחמד, וכל עוד אתה בשליטה – אין עם זה בעיה. אבל ברגע שזה הדבר העיקרי בחיים שלך, או – לא עלינו – אתה מאוהב, זה כבר מסוכן".
"מי אמר שאני לא יכול להיות מאוהב וגם בשליטה?"
"מה רע בלהיות מאוהב? מי אמר שאני לא יכול להיות מאוהב וגם בשליטה?"
"זה בלתי אפשרי, ואם היית רואה את עצמך מבחוץ, היית יודע שזה נכון". גיא וניר קמו מהספה והניחו יד תומכת על כתפיי. אליהם הצטרפה דפי וחיבקה אותי חזק. "אני לא יכולה לראות אותך במצב הזה", התייפחה, "אתה לא מבין שיש לך בעיה?"
"אבל... אבל... אני אוהב אותה!" נשברתי "וגם היא אוהבת אותי, וטוב לנו ביחד! למה זה כל כך מפריע לכם?!"
"כי אין דבר כזה 'אהבת אמת', שחר". ליאור סוף-סוף אזר אומץ לדבר. "כולם כבר הבינו את זה, והגיע הזמן שגם אתה תבין. תראה, אנחנו מחבבים את יעל, אבל די ברור שגם לה יש בעיה, ואם היא חשובה לך אתה תתקשר אליה עכשיו ותגמור את זה, חד וחלק. כששניכם עוד יכולים להשתקם. זו הדרך היחידה להוציא גם אותה מהחרא הזה".
ניגבתי את הדמעות וליטפתי את ראשה של דפי. כולם הסתכלו בי באהדה והמתינו.
"טוב", אמרתי לבסוף, "אתם צודקים. אין לי ברירה, אני חייב לקחת את עצמי בידיים".
"אנחנו רוצים לראות אותך מתקשר אליה". שלומי לא הרפה.
"כן, ברור". הוצאתי את הטלפון הנייד מהכיס. לחצתי על חיוג מהיר 2 והמתנתי כמה שניות. "הלו, יעל? תקשיבי, חשבתי על זה ונראה לי שהגיע הזמן לחתוך. אני מצטער, אני פשוט לא אוהב אותך יותר. לא, לא יעזור שום דבר שתגידי. המשכתי הלאה, ואני מציע לך לעשות אותו דבר. ביי".
סגרתי את הטלפון ודחפתי אותו בחזרה לכיס. כל החברים התאספו סביבי בחיבוק קבוצתי חונק. "זה היה מאוד אמיץ, מה שעשית עכשיו", אמרה ענת ונישקה אותי על הלחי.
"זה לא היה קל, אבל אני יודע שאתם צודקים. אתם באמת חברים טובים, תודה", החזרתי נשיקה. "נראה לי שעל המשחק אני אוותר, אני צריך קצת זמן לעכל את מה שקרה פה".
"אתה בטוח שאתה לא רוצה להישאר איתנו?" שאל אורן. "נאכל פיצה, יהיה שמח..."
"לא, אני רוצה להיות לבד. אבל באמת תודה, חבר'ה. אני לא אשכח לכם את זה".
שלומי ניגש אליי והתנצל על התוקפנות. "פשוט קשה לי לראות מישהו שאני כל כך אוהב מכניס את עצמו למצב כזה. זה מטריף אותי כל פעם מחדש!" הוא התחיל להניף שוב אגרופים באוויר.
טוב, שלומי, תירגע. הכל יהיה בסדר", הורדתי את ידיו בחזרה לצדי הגוף. "אני אהיה בסדר".
נתתי לכל אחד חיבוק אישי חם, ניסיתי להרגיע את דפי ההיסטרית ועזבתי את הדירה של אורן. יצאתי מהבניין וראיתי את החברים שלי מסתכלים עליי מהחלון בקומה השלישית.
איזה חברים! לא משנה כמה עמוק אתה בתוך הג'יפה, הם תמיד יהיו שם בשביל להוציא אותך בזמן. והם באמת צודקים, לא בשבילי כל האהבה הזאת. פרפרים בבטן, להתגעגע אחרי שתי דקות שלא מתראים, לישון מחובקים, ועוד בסוף שוברים לך את הלב – זה אולי מתאים ללוזרים האלה שלא עושים כלום עם החיים שלהם, חוץ מלהתחתן ולהביא 3.4 ילדים בממוצע.
אני חזק יותר.
אני לא צריך את זה.
אני יכול בלי זה. בלי יעל.
אחחח, יעלי שלי. המסכנה בטח ממש נפגעה ממני. אולי בכל זאת כדאי להתקשר ולהתנצל, דיברתי אליה ממש לא יפה. רק שיחה קצרה, לא משהו מחייב.
שלפתי את הסלולרי ולחצתי פעמיים על SEND. הגעתי ישר למענה הקולי. טוב, לא מתאים להשאיר הודעה, אולי אני אקפוץ אליה ואנחם אותה קצת.
כן, זה כדאי, לא לצאת מניאק. אני אגיד לה שלא היתה לי ברירה ושהכל לטובה, ושגם היא צריכה עזרה ותמיכה כמו שאני קיבלתי.
בעצם, אולי אני יכול לתמוך בה. בשביל מה יש חברים?
איזה מאוהב בראש שלכם? סתם עושה חיים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
