מסרבים להכיר במציאות
כמו בת יענה הטומנת את ראשה בחול, הרבנים מתעלמים משורש הבעיה ומורים לחיילים הדתיים לסרב פקודה. בכך הם מניחים תשתית לקונפליקטים הרסניים בעתיד. וכשמסביב חיות הג'ונגל רוחשות, כדאי גם לצבא להוציא את הראש מהאדמה
היום צפינו בעוד שידור חוזר של אחד הפרקים בסדרה "מדינה בהתפוררות": שוב הדרג המדיני החליט על פינוי (או גירוש – תלוי בנקודת המבט), שוב לצורך המשימה גויסו חיילים, שוב חלקם דתיים, ושוב הרבנים פסקו להם שיש לסרב פקודה.
כי כשזה מסובך מדי לטפל בבעיה מהשורש, הפתרון הקל הוא לטמון את הראש בחול לנוכח המציאות המורכבת. הבת-יענה, אגב, עשתה מזה קריירה.
בעשורים האחרונים הציונות הדתית מסרבת לשאת בתפקיד משגיח הכשרות של קרון המזנון ברכבת הישראלית. באכפתיות כנה, שמלווה באג'נדה ברורה, היא שואפת להתקדם בהיררכיה ולהנהיג את הקטר. מדובר בהכוונה ברורה ששמעתי אותה בעצמי אינספור פעמים בעת שלמדתי באם המכינות הקדם צבאיות – "בני דוד" בעלי.
הרצון לשלוח את טובי הבנים והבנות לעמדות מפתח – פוליטיקה או תקשורת, צבא או משפטים – היא תופעה מבורכת כשלעצמה, והיא גם עשויה לערער את ההגמוניה השלטת במדינה מאז קמה. אבל חשוב לזכור שלכל תפקיד יש גם גבולות ברורים. כך למשל, בלתי אפשרי שחייל יבחר כאוות נפשו את המשימות המוטלות עליו. לא יכול להיות שהטענות "זו לא משימה ראויה לצבא" או "לא ראיתי שמפנים ערבים ממסגד" יהיו חלק מהטרמינולוגיה שלו. רוצים לסובב את ההגה לנתיב המסילה הפונה ימינה? פשטו נא מדיכם ופנו לעשייה פוליטית. החליפו את עמדת השמירה בדוכן הנאומים בכנסת. האוחזים בנשק מופקדים על שמירת הנוסעים מפני שודדי דרכים ולא על הניווט.
אבל הרבנים כנראה חושבים אחרת. יחסם לדילמה שעומדת בפני החייל הדתי אם לפנות יישובים או לא, הוא כיחסם לדילמה שעומדת בפניו אם לעשן בשבת כחבריו החילונים. לדעתם, אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי: כמו שחיילנו מחרפים נפשם בשדה הקרב ולא מעשנים בשבת, כך הם יתבלטו בעוז רוחם במלחמת לבנון אבל יסרבו לפנות יישובים. אולם ההבדל בין המקרים הוא מהותי. פינוי יהודים מבתיהם הינו מעשה של צה"ל כארגון, ולא החלטה אישית של החייל.
התשתית שמניחים הרבנים היום תיצור קונפליקטים הרסניים בפינויים גדולים יותר מחר. למורת רוחם של המתנחלים, רוב רובו של הציבור הישראלי רוצה – או לפחות מוכן – לוותר על חלקים משטחי יהודה ושומרון. לכן, במוקדם או במאוחר יבוא יום שבו כבר לא יהיו שידורים חוזרים בחומש ובחברון. אז יתרחש מופע הסיום האמיתי, והוא לא יתקיים בפארק ניצנים אלא בגדה המערבית. ואם ביום הדין הסרבנים לא יהיו משתתפי כוכב נולד אלא הסדירניקים של חטיבת "כפיר", אזי יהיה זה גם סוף השידורים.
כמובן שהמילה המכלילה "רבנים" חוטאת לאמת. במערכות החדשות לרוב לא מודעים לניואנסים שבין הזרמים השונים ביהדות. אולם כאן בדיוק המקום של אותם רבנים שחושבים אחרת להשמיע את קולם. כפי עשה באומץ רב הרב רפי פרץ ערב ההתנתקות.
מציאות רוחשת
גם הצבא במידת מה טומן ראשו בחול. הוא מתעלם מתחושות אישיות של חיילים, שליבם לא מתיר לידיהם לפנות את בני משפחתם מיישובי גוש קטיף או את חבריהם מהשוק הסיטונאי בחברון.
במקרים כאלה זו טיפשות גמורה להתעקש באופן אטום שלא להחליף את המפנים הדתיים בכאלה שבין הקסדה לראש לא חוצצת אצלם כיפה. הקושי האותנטי של החייל הדתי ראוי להיענות ולהתחשבות, אבל הבחישה בקלחת ראויה למלחמת חורמה. אי אפשר להסכים למציאות שבה מיליונר אמריקאי מציע מאות דולרים למי שמסרב לפנות.
חשוב שמנהיגי הציונות הדתית – מצדדי הסירוב ומתנגדיו – כמוהם כראשי הצבא ישכילו להבין שכשטומנים ראש בחול, המציאות החיצונית ממשיכה לרחוש. ובג'ונגל שבו אנו מתקיימים חיות הטרף ונחילי המזיקים מריחים זאת מרחוק וששים לנצל את המצב.
לפנייה לכתב/ת 
אסף וייס
צילום: רות שטרן
חיילים דתיים. פינוי זה לא כמו סיגריה
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
