מחכים לאות

הוצאתה לאור של הנובלה "הירושה" בעברית אינה עניין של מה בכך, ולא רק משום שהיא לא נמנית בדרך כלל בין המוכרות שביצירותיו של שאנדור מאראי. הוצאות הספרים הגדולות בארץ נמנעות, על פי רוב, מפרסום נובלות, וכשכותר חדש כזה בכל זאת יוצא לאור, תמיד יהיה מדובר באסופה של נובלות שאפשר, כפי שתנסה לשכנע אתכם העטיפה האחורית, לקרוא גם כרומאן.

ב"כתר" החליטו לסמוך על ההצלחה של התרגומים לשני ספריו הקודמים של מאראי לעברית ("הנרות בערו עד כלות" שראה אור ב-2002 ו"גירושין בבודה" מ-2006, שניהם ב"כתר") ולהוציא את הנובלה הקצרצרה הזאת ככותר עצמאי. על היוזמה לכשעצמה אי אפשר שלא לברך (אם כי על ההחלטה לדרוש מהקורא 79 ₪ בעד הספרון הצנום הזה אפשר גם אפשר), גם כי יותר מכל, היא מעידה על המעמד שמאראי קנה לו בארץ בזמן קצר יחסית, ועל דרכו הספרותית יוצאת הדופן של הסופר ההונגרי הגדול.

מאראי, יליד הונגריה של תחילת המאה עשרים, התחיל כמבקר ספרות, וקנה את תהילתו עם צאתו לאור בהונגריה של "הנרות בערו עד כלות". עד מהרה גמרו המבקרים את ההלל על הסגנון הריאליסטי המתוחכם שהספר הצטיין בו, ומאראי, שהרבה לפרסם, נהפך לאחד הסופרים ההונגרים הפורים ביותר מאז ומעולם. אלא שעליית הסובייטים לשלטון בהונגריה, לאחר מלחמת העולם השנייה, שמה סוף להצלחתו; כתביו של הסופר, שנודע כמתנגד מוצהר לפשיזם, הוקעו והוא עצמו נאלץ לגלות מארצו, תחילה לשוויץ ובסופו של דבר לארצות הברית, שם נשאר עד יומו האחרון.

מאראי הוסיף לכתוב גם בגלות, אבל מחוץ לעולם דובר ההונגרית הוא כמעט נשתכח מלב. בגיל 89, בודד ומתוסכל בביתו שבסן-דייגו, הוא שם קץ לחייו. למרבה האירוניה, פחות מעשור לאחר מכן, באמצע שנות התשעים, "הנרות בערו עד כלות" התגלה במקרה על ידי מו"ל איטלקי שזיהה את גדולתו, הופץ מחדש במספר שפות וזכה להצלחה מסחררת באירופה. עם צאתו לאור של התרגום לאנגלית בשנת 98', התקבע סופית מעמדו של הספר כיצירת מופת והוא סופח כמעט מוכנית לחיק הקאנון של ספרות המאה העשרים. גילויו מחדש של מאראי מעורר עד היום השוואות לגילוי המסעיר של הסופר הפולני הענק ברונו שולץ.

מחכה לו שיבוא 

הטרגדיה של הצלחתו המאוחרת של מאראי משתקפת, להרגשתי, בספריו שתורגמו לעברית עד כה, ו"הירושה" ביניהם. שכן כפי שמאראי המתין, קרוב לוודאי, לעדנה מחודשת ולהכרה שתחלץ אותו מהנשייה שכפתה עליו הגלות, כך גם נאלצים להמתין גיבוריו הבולטים כולם: המתנה מייסרת, ארוכה וכפויה, למפגש שיפתור מקרה ישן של אי צדק או שברון לב. כך המתין גיבורו הבלתי נשכח של "הנרות בערו עד כלות" לידיד שלא ראה מעל לארבעים שנה, וכך ממתינה גם אסתר, גיבורתה של "הירושה".

לידיה של אסתר מגיע לפתע מכתב מלאיוש, אהוב שאותו לא ראתה מזה עשרים שנה. המכתב, שמגיע לאחר שאסתר שכחה כביכול את לאיוש והתגברה על אובדן אהבתו, מעלה מחדש את השאלות הקשות על אודות עזיבתו הפתאומית. כמו במקרה של הגיבור של "הנרות בערו עד כלות", גם אסתר מגלה שלא שכחה מהאהוב הנעדר ושבמשך כל השנים שחלפו היא המתינה שלא במודע להודעה ממנו.

לאיוש, גבר כריזמטי אך חסר אחריות, שמתנהל על פי קוד מוסרי אנוכי שמתאים את עצמו לאילוצי הנסיבות, מבטיח את אהבתו לאסתר אך נישא בסופו של דבר לוילמה, אחותה. אסתר שבורת הלב מתקשה להתגבר על האכזבה ולא מתחייבת שוב לגבר אחר. במשך כמה שנים מצליח לאיוש להפיל בקסמיו גם את אחיה של אסתר, את אביה וכמה מהידידים הקרובים של משפחתה, ומשכנע את כולם להלוות לו כספים שאותם הוא לעולם לא מחזיר. שוב ושוב הוא מתעתע בכל דמויות המפתח של הנובלה, שעל אף מודעותן להיותו נוכל ושקרן, הן מסכימות לעזור לו ולסכן עבורו את עצמן ואת רכושן. לאחר שוילמה מתה בגלל מחלה והחובות עוברים כל גבול בהיקפם, הוא נמלט יחד עם בתו הקטנה ואיש לא שומע ממנו עוד.

המכתב שהוא שולח לאסתר, עשרים שנה לאחר מכן, הוא נקודת הפתיחה של העלילה. הוא חוזר, בדיוק כפי שאסתר מנחשת, כי הוא שוב בצרות, והוא משוכנע שזכותו לקחת ממנה וממשפחתה את המעט שנשאר להם אחרי שנתקלו בו לראשונה. בתוך כך, מתבררת לאסתר ולקורא חידת העזיבה הבלתי מוסברת שלו וההיגיון המסולף שבבסיס הניצול שלו את הסובבים.

כשרון הסיפור המהפנט של מאראי ניכר מכל משפט בנובלה הכובשת הזאת. שלא כמו "הנרות בערו עד כלות" האפל והמטריד, "הירושה" היא נובלה שמתמסרת לקורא כבר מהפרק הראשון ומיד פותחת בפניו את האפשרות להתמסר אליה בחזרה. במבט מפוכח ומלא רגישות, בוחן מאראי את הסובייקטיביות ההכרחית של כל קוד מוסרי, ואת השיגעון, ההבל והביטול העצמי הגלומים באהבה. ואף על פי שהנובלה לא נחתמת לפני שכל קצותיה נקשרים, נדמה שהיא בכל-זאת שואפת לכוליות של רומאן, להמשך כלשהו. ההמתנה של אסתר, שדוהרת במהלך הנובלה אל חורבנה הוודאי, מסתיימת אמנם, אבל נדמה שאפשר היה לדון בה עוד. במובן הזה, היא נבדלת מההמתנה הארוכה של המחבר, שאת הקץ לאי הצדק שנעשה עמו הוא לא זכה לראות לעולם.